מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

בת קיבוץ

סבתא זיוה והנכד איליי
סבתא זיוה בילדותה.
החיים בקיבוץ גל און

ילדותי 

שמי זיוה רז, נולדתי בקיבוץ גל און בתאריך 27 באוגוסט 1946. באותו זמן ישבו חברי הקיבוץ בגבעת מיכאל שבנס ציונה, מקום שבו ישבו קיבוצים שחיכו שיתנו להם קרקע להתיישבות. הרבה חברים עבדו בפרדסים של חקלאים בנס ציונה.

באוקטובר 1946 במוצאי יום כיפור עלו 11 ישובים על הקרקע וביניהם היה קיבוץ גל און. אני הייתי בת חודש וחצי כשהקימו את "הצריף הראשון" שעד היום עומד במרכז הקיבוץ והוא מבנה לשימור. שלוש שנים לאחר מכן הגענו – הילדים, החברות והחברים שלא עבדו בבניית הקיבוץ, לאחר שיקומו מן הההריסות של ההתקפה המצרית על הקיבוץ ב-14 ביולי 1948.

מהילדות בנס ציונה לא זכור לי כלום אבל תמיד ביום ההולדת סיפרו לי שפעם כשהלכתי לטיול עם ילדי "הפעוטון" הייתי צמאה, ראיתי ברז, פתחתי ושתיתי ממנו, וזה היה ברז ממיכל נפט. באותם ימים חיממו את הבתים בנפט והיו מפוזרים מיכלי נפט בשטח. כמובן שמיד לקחו אותי לבית חולים ועשו לי שטיפת קיבה.

כשהיינו כבר בגל און, מתקופת הגן, אני זוכרת שהיו המון בורות בקיבוץ שהתמלאו במי גשם ואנחנו הילדים שמנו מעליהם קרש והלכנו מצד לצד ב"תורים". באחת הפעמים כשהגיע תורי הלכתי ונפלתי לבור מי הגשם. אני לא יודעת כמה עמוק וכמה זמן הייתי שם אבל לבסוף משו אותי מהבור ומאז כמובן נפסק המשחק הזה.

עוד מתקופת הגן אני זוכרת שבכל צהריים היינו חייבים לישון גם אם לא היינו עייפים. המטפלות אמרו: "פנים לקיר" ו"לא לדבר". ”המקימה" הייתה בדרך כלל נערה מ"חברת הנוער", היא ישבה במרפסת וצחצחה את הנעליים שלנו או כיבסה את הגרביים שלנו. יום אחד החלטנו שאנחנו בורחים מבית הילדים. כשהמקימה ישבה במרפסת פתחנו את החלונות והרשתות בחדרי השינה ורצנו לכיוון השדות. כשהיא שמה לב שאין ילדים בבית הילדים, כמובן הזעיקו את כל ההורים ויצאו לחפש אותנו. מצאו אותנו בשדות והחזירו אותנו בטרקטור עם עגלה. אני לא זוכרת שקיבלנו עונש אלא רק שנורא הפחדנו את המבוגרים, איך דבר כזה יכול לקרות?

עוד דבר שזכור לי – הפעילות בתנועת "השומר הצעיר" (שמו"ץ). הייתה לנו מדריכה ואיתה בנינו "מחבוא" שזה היה מין בית סודי רק שלנו בין הסופים (קני סוף) שבקצה הקיבוץ. ושם התכנסנו לפעילויות שומריות. היו פעילויות ליליות עם סיפורים על "הקנאים" שלחמו במצדה ועם מדורות והווי מיוחד. הכניסה לתנועה הייתה כמו היום בנוכחות ההורים הנרגשים ועם כתובות אש.

תמונה 1

נעוריי 

בכיתה ז עברנו ללמוד בקיבוץ גת ב"מוסד החינוכי על שם שלום פינצי". התאחדנו עם בני גילנו מגת. לפני האיחוד קראו לנו קבוצת "אלומה" ולהם קראו קבוצת "שקד" ולקבוצה המאוחדת קראנו "שקמה". ב"מוסד" למדנו שש שנים שבהן חיינו בפנימייה ברוב ימות השבוע. ישנו ב"מוסד" ורק בימי שישי, פעם בחודש בערך, ישנו בגל און ב"חדרים" ולא בבית ההורים. כל יום אחרי הלימודים הגענו לגל און לעבוד שלוש שעות בגן הירק. עישבנו ודיללנו את ערוגות הירקות – מלפפון, עגבנייה, גזר, בצל ועוד ירקות. עבדנו גם במטעי התפוחים והאגסים בדילול ובקטיף. בשנים המאוחרות של התיכון עבדו הבנות בבתי ילדים כ"מקימות". לאחר שלוש שעות העבודה בקיבוץ חזרנו באוטובוס ל"מוסד" בגת. בכל יום שלישי נשארנו אחרי העבודה לבילוי ב'חדר של ההורים  ובערב חזרנו ל"מוסד" לישון. כמעט כל ערב הייתה פעילות חברתית כלשהי – פעולה תנועתית, שיחת קבוצה, ישיבת ועדה וכו'. מבחנים לא זכורים לי ולא היו תעודות או הערכות בכתב בנושא הלימודי. כמעט בכל ערב שבת (שישי בערב) הייתה מסיבת מוסד וכמובן שחגגנו את כל החגים בארגון של צוותים ובמיוחד פורים שבו היו הופעות של קבוצות מעורבות מכל הגילים. יצאנו לטיולים תנועתיים כמו "מים אל ים", טיול למצדה ועוד, כשעל שכמנו תרמיל כבד ובו כל מה שצריך לקחת כדי לישון ולאכול בטבע במשך כמה ימים. אלה היו טיולים קשים והייתה בהם 'משמעת מים' כלומר אסור לשתות כשצמאים, אלא רק כשהמדריכים אומרים לשתות. ישנו בשק שינה על האדמה, ללא אוהל ובישלנו את הארוחות עם המצרכים שהבאנו מהבית ושנשאנו בתרמילים על גבינו. מקרה שזכור לי ומשפיע עליי עד היום – בסוף מחנה תנועתי  של כיתה ו' לקחו אותנו לחוף אשקלון. הים סער וכולם ניסו לצאת ממנו. התחלתי ללכת אל החוף (לא ידעתי לשחות כי בגל און לא הייתה עדיין בריכת שחייה), נסחפתי עם הגלים והרגשתי שאני טובעת. בדרך נס הצלחתי לצאת (אולי עזרו לי, אני לא זוכרת) ומאז יש לי טראומה מהים וגם מבריכה, ולמרות כל הניסיונות שעשיתי לא הצלחתי לשחות עם הראש בתוך המים. אני לא יודעת לשחות. זה מאוד חסר לי אבל עד היום להכניס ראש ולנשום במים לא אפשרי מבחינתי.

תמונה 2

צבא

לאחר שסיימתי י"ב שנות לימוד (ללא בגרות כי לא היה מקובל) התגייסתי לצבא. בצבא הייתי בשריון בבסיס בית דרס (על יד באר טוביה) ומקום הבילוי שלנו הייתה עיירת הפיתוח קרית מלאכי שקראנו לה 'לוס אנג'לס'. בסיום הצבא חזרתי לקיבוץ ועבדתי בבתי ילדים בגיל הרך ובמטבח בבישול. לימים למדתי חינוך של הגיל הרך והתמחיתי בו וכיהנתי כמרכזת הגיל הרך בקיבוץ.

השתחררתי מהצבא במאי 1967 וביוני באותה שנה פרצה "מלחמת ששת הימים". במלחמה זאת נפל אח שלי אברהם בקרב על ירושלים. נפילתו הייתה שבר גדול למשפחה שהשפיע על המשך חיינו בכל תחום ומובן. ההורים שלי היו שבורים ושנים רבות לא הצליחו לחזור לעצמם. אברהם קבור בהר הרצל בירושלים ובכל שנה ביום הזיכרון וביום ירושלים אנחנו פוקדים את קברו.

לאחר הצבא ארגנו חבר'ה לנסוע לנופש צעירים שנקרא גם 'נופש רווקים'. הייתי צעירה יחסית אבל היה מקום פנוי אז שכנעו אותי לצאת. שם פגשתי את איציק. ביוני שנת 1969 התחתנו ב"אולמי ראשון". ההורים של איציק היו דתיים והיה חשוב להם שהחתונה של בנם הצעיר תתרחש במקום כשר.

הקמת המשפחה

שנה אחרי נישואינו נולד לנו תינוק שבגלל בעיות שונות נפטר בטרם מלאו לו חודש ימים. המשבר היה גדול וליווה אותי כטראומה עוד שנים רבות. לשמחתנו הרבה בתנו יפעת נולדה שנה לאחר מכן, ב-25 במאי 1971, לידתה וגידולה גרמו לנו אושר רב, כמו גם לידתם של הילדים שבאו אחריה. גרנו באותו זמן בקיבוץ בית קמה, הקיבוץ של איציק. לאחר כשנה, לקחנו "חופש" מבית קמה ועברנו לגור בבאר טוביה. במוצאי יום כיפור ערב פרוץ "מלחמת יום כיפור" בלילה שבו החשיכו את כל החלונות במדינה [בגלל פרוץ המלחמה], הייתי בהריון בחודש תשיעי ואיציק נקרא לצבא. נסענו בחשכה המוחלטת לגל און להורים שלי. רענן נולד ב-11 באוקטובר 1973, שישה ימים לאחר פרוץ המלחמה ונקרא על שם אחי אברהם רענן פרישר. בתנו הילה נולדה ב-11 במאי 1977 באותו זמן היינו כבר חברי קיבוץ גל און. בננו הצעיר עידן ישראל נולד ב-20 בינואר 1985.

ב-13 במאי 1984 נפטר אבי, ישראל, שלקה בהתקף לב לאחר שחזרנו מאזכרה  בהר הרצל. במותו היה בן 68 בלבד. לזכרו נתנו שם שני לבננו הצעיר עידן ישראל.

נכדיי

בשנת 1971 ילדה יפעת את נטלי נכדתנו הבכורה. יפעת נישאה לפיל באנגליה וחיה שם עשר שנים. כשנטלי הייתה בת שבע שנים הן חזרו לארץ. היום אנחנו חובקים 11 נכדים כשהקטנה ביניהם בת 11 חודש בלבד, בתם של עידן ומיטל. שמותיהם של הנכדים: נטלי, איליי ונועם – ילדיהם של יפעת ואלברט, יהל, ירדן ועפרי – ילדיהם של יסמין ורענן, סהר, שני וענבר – ילדיהם של הילה וצחי ויובל וגילי – בנותיהן של מיטל ועידן. משפחותיהם של יפעת, הילה ועידן גרים איתנו בקיבוץ גל און ומשפחתו של רענן גרה בקיבוץ גבעת חיים איחוד.

תמונה 3

הגיל השלישי

היום איציק ואני גמלאים (שעובדים קצת), נהנים עם המשפחה ובמיוחד עם הנכדים ומשתתפים בחוגים מגוונים במועצה ובקיבוץ. החיים בקיבוץ של היום, המופרט, ידידותיים יותר מאשר בעבר וכיף לנו בקיבוץ המתחדש. מבחינה מקצועית – עבדתי כעשרים שנה בחינוך של הגיל הרך ולאחר מכן עשיתי הסבה מקצועית, למדתי שיננות ועבדתי 31 שנה במרפאת שיניים כסייעת, כשיננית וכמנהלת המרפאה, בקיבוץ ומחוץ לקיבוץ.

אהבה

אהבה מיוחדת שאני רוצה לתת לה מקום בסיפור חיי היא לאחי הבכור אברהם רענן פרישר, שנפל במלחמת ששת הימים והוא בן 24 שנים בלבד. אברהם היה נשוי לדליה זמן קצר ולא זכה להקים דור אחריו וחשוב לי מאוד שילדיי ונכדיי ימשיכו להכיר ולהוקיר את זכרו. מדי שנה ביום הזיכרון לחללי צה"ל אנחנו עולים לקברו בהר הרצל ומשתדלים שגם הנכדים יבואו וימשיכו במסורת זאת.

אהבה נוספת היא לנכדיי היקרים והאהובים שממלאים אותנו שמחה וחדוות חיים.

סבתא זיוה מדברת על אהבה

הזוית האישית

סבתא זיוה: נהניתי לבוא לפגישות ולחוות ביחד עם איליי נכדי את העבר שלי, לספר לו ולהיזכר בעצמי ולהתרגש מהשינויים שעברנו כולנו מאז ועד היום.

איליי הנכד: פרויקט הקשר הרב דורי היה לי מעניין, מפתיע, וחיזק את הקשר שלי עם סבתא. למדתי על המשפחה ונהניתי מאד.

מילון

מקימה
מי שעובדת בבית הילדים בשעות 2-4 בצהריים ומקימה את הילדים ממנוחת הצהריים (בדרך כלל נערה).

מוסד
בית הספר התיכון מכיתה ו-י"ב של קיבוצי השומר הצעיר.

חדר
חדר ההורים שבו בילינו משעה 16:00 עד שעה 18:30 ואחרי כן חזרנו לבית הילדים לאכול ארוחת ערב ולישון.

ציטוטים

”באוקטובר 1946 במוצאי יום כיפור עלו 11 ישובים על הקרקע וביניהם היה קיבוץ גל און.“

הקשר הרב דורי