מאגר סיפורי מורשת

הנה יש לנו מדינה: הגנה על הבית – ראשיתה של בת-ים

שמי אילנה רזון. נולדתי בשנת 1939, להוריי עדה ושמואל טלר, ביישוב בת ים, שהיה אז על גבול העיר הערבית יפו.

הוריי נולדו בפולין. הם הכירו בתנועת נוער חלוצי. בשנת 1929 התחתנו ועלו לארץ. הם התיישבו בפתח תקווה ואחר כך, עברו לתל אביב ובשנת 1934, עברו לבת-ים.

בשנות ילדותי הראשונות, היו היחסים בין תושבי בת ים ויפו תקינים בהחלט. רוכלים מיפו נהגו להגיע רכובים על החמור למכור לתושבי בת ים ירקות, פירות, ביצים וכל מה שגידלו בשדות ובבוסתנים שם. תושבי בת ים נסעו ליפו לקניות וסידורים בלי חשש.

כל זה היה נכון עד לתאריך 29/11/47. בתאריך זה התקיימה בניו יורק, בבניין האו"ם, הצבעה על זכות היהודים בארץ ישראל למדינה משלהם. לפי ההצבעה היו אמורים לחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות, אחת יהודית ואחת ערבית.

בשעה בה התקיימה ההצבעה באו"ם היו כל יהודי הארץ מרוכזים סביב מכשירי הרדיו והאזינו למהלך ההצבעה. אני זוכרת כילדה את הוריי אחי וכל השכנים, יושבים סביב הרדיו עם דפי נייר ועפרונות. הם כתבו בצד אחד את שמות המדינות שהצביעו בעד ה"חלוקה" ובצד שני את אלה שהצביעו נגד וספרו כל הזמן כמה יש בכל צד.

בסיום ההצבעה פרצנו כולנו בתרועות שמחה כי התברר שהיה רוב בעד ה"חלוקה". כל תושבי בת ים יצאו לכיכרות ורקדו וצהלו: "הנה יש לנו מדינה!" השמחה הייתה רבה.

תוך כדי הריקודים והשמחה עברה השמועה שיש התקלות ליד הכפר הערבי יזור ויש שבעה הרוגים, בחורים צעירים שהיו בדרכם לשמירה על יישובי האזור. כמובן שהשמועה העיבה על השמחה וכולנו הבנו שעכשיו מתחילה תקופה לא פשוטה ואכן, באותו זמן התחילו פעולות איבה, יריות והתנכלויות מיפו על בת ים ושאר היישובים היהודיים באזור.

בת ים מנתה אז כ- 2500 תושבים, כולל זקנים וילדים. כל המבוגרים והנוער התארגנו להגנה על הישוב. נבנו עמדות שהוקפו בשקים מלאי חול על גבול יפו  והשכונות הערביות שמסביבה. הייתה שמירה של 24 שעות ביממה ולא פעם היו יריות מכיוון יפו אלינו והמגנים שלנו ירו בחזרה. כילדים ידענו לזהות את כלי הנשק שירו בהם ובאיזו עמדה ירו בהם.

הוריי ואחי היו מגויסים להגנת בת ים. אבי שמר בעמדות, אמי עשתה תורנויות במגן דוד אדום כאחת המתנדבות הראשונות בבת ים. היא נהגה לומר שכשהיא נמצאת בתחנת מד"א היא דואגת פחות כי היא רואה מי נפגע. אחי שהיה אז בן 15 היה קשר בהגנה וישב בעמדת הקשר האלחוטי שבאמצעותו נשמר הקשר עם העמדות השונות והפיקוד.

אחי, יאיר טלר ז"ל, היה בבגרותו סרן בחייל האוויר ונפטר במהלך שירותו.

אני בת ה- 9 נשארתי לרוב בערבים עם סבי וסבתי, שגרו אתנו, כי כל שאר בני המשפחה היו עסוקים בהגנה על בת ים.

כדי להגיע מבת ים לכל יישוב אחר בסביבה, כולל תל אביב שהייתה עיר המחוז, נסענו באוטובוסים משוריינים שהיו בהם רק חרכים צרים מהם אפשר היה להסתכל החוצה ובשעת הצורך גם לירות על התוקפים.

לילה אחד, בו הוריי במקרה היו בבית, שמענו צעקות חזקות בערבית, נבהלנו מאוד כי חששנו שהערבים נכנסו לבת ים. התלבשנו ואבי והשכן יצאו לבדוק מה קורה. אנחנו ישבנו בינתיים עם השכנים וחיכינו לשובם במתח רב. חשוב לזכור שבבת ים היו כמה מאות מגנים בלבד בעוד שביפו וביישובים הערביים האחרים בסביבה היו אלפי לוחמים.

כעבור מחצית שעה, שבו אבי והשכן כשחיוך גדול על פניהם. מסתבר שהמגנים בעמדות שלנו והערבים בעמדות שלהם השתעממו מאוד והתחילו להחליף ביניהם קללות בערבית בצעקות רמות.

למגנים בבת ים הייתה מכונת ירייה אחת ויחידה שהיו מסיעים אותה מעמדה לעמדה כדי שהערבים יחשבו שיש הרבה מכונות ירייה.

לא פעם, כשהלכנו לבית הספר חלפו כדורים שנורו מיפו מעל לראשינו והיו גם הרבה מקרים של פגיעות ואפילו הרוגים, אבל כולנו הרגשנו שאנחנו מגנים על הבית שלנו, כל אחד בדרכו שלו ובהתאם ליכולתו וזהו חלק מסיפור.

היום ניצבת מצבה בכניסה לעיר בת ים, המצבה הוקמה בשנות החמישים המוקדמות לזכר חללי בת ים שנפלו בהגנה על העיר. גם שמו של אחי מונצח במצבה זו.

בשנת 1961, נישאתי ליעקב רזון אותו הכרתי בתקופת שירותנו הצבאי, יעקב סיים את הטכניון כמהנדס תעשייה וניהול, ועבד 46 שנה בחברת החשמל, בשש השנים האחרונות שימש כמנכ"ל החברה ובנוסף, הרצה בטכניון במשך שנים רבות ואף היה חבר הוועד המנהל של הטכניון.

לאחר פרישתנו לגימלאות הרבינו לטייל בעולם.

עסקתי בהוראה במשך מספר שנים, לאחר מכן פניתי לתחום ניהול משאבי אנוש.

כיום, אני גמלאית אני אוהבת לקרוא ספרים, להאזין למוזיקה קלאסית, אוהבת תאטרון ואירועי תרבות ועסוקה בפעילויות שונות כולל התנדבות בעמותת "לילך" ונהנית להיות עם משפחתי ונכדיי ונכדותיי: אנו נוהגים לחגוג יחד את חגי ישראל, ולהיפגש בארוחות משפחתיות.

משפחת נכדתי יערה בטנזניה

הזוית האישית

אילנה: מנקודת מבטי, תכנית הקשר הרב דורי היא חשובה ומקנה לילדים הבנה וידע לגבי העבר. נהניתי מהקשר והעבודה עם יערה שאפשרו לי להכיר אותה מזוויות שונות ומיוחדות וכן אפשר לי להקנות לה מערכי המשפחה ומספורי העבר של המשפחה.

יערה: תכנית הקשר הרב דורי גרמה לי להסתכל בצורה שונה על העבר. נהניתי מאוד יחד עם סבתא והיה לי מדהים ללמוד עוד דברים מפתיעים עליה.