בת המרגל ושר החינוך
ברומניה של שנות החמישים היה קיים שלטון קומוניסטי. האנטישמיות היתה כאילו אסורה .
אני רוצה לספר על חוויה לא פשוטה שעברתי ביחד עם משפחתי בספטמבר 1959. בשנת 1958 למדתי בכיתה ד' , הייתי בין התלמידות הכי טובות בכיתה, תלמידה עם ממוצע ציונים כמו שלי אמורה לקבל עניבה אדומה של "פיוניר" . כותבים השבעה, נערך טקס ועונדים את העניבה. כשמשתייכים לקבוצת הפיוניירים יש זכויות להשתתף בחוגים מיוחדים.
באותה תקופה הורי נרשמו וביקשו לקבל אשרה לעלות לישראל. כשזה נודע למנהלי המפעל שבו אבי עבד כמנהל מחלקה המציאו שאבא שלי מרגל לטובת ישראל. ביום ה- 5.9.1959 , כמו שרק במשטרים קומוניסטים יודעים לעשות, בשעה שכל העובדים היו אמורים לסיים את יום העבודה, נעלו את שערי המפעל והכריזו ברמקולים שיש אסיפה מיוחדת. אני רוצה לציין שזה היה בדיוק תאריך היום הולדת של אבא שלי. באסיפה הודיעו שיש ביניהם – בין עובדי המפעל – מרגל לטובת ישראל "וולפסון אברמל", אבא שלי הצביע , קם ואמר בקול מפתיע "זה אני וולפסון אברמל" הוא היה בטוח שיש טעות! אבל הם היו גדולי הממציאים. צעקו עליו לשבת. הישיבה המשיכה ואת אבא שלי פיטרו מהמפעל. מותר היה לו לעבוד רק בעבודות שחורות – איסוף זבל, בניין וכו'.
אבא שלי היה בן אדם לדוגמה מבחינת יושר. כמו שאומרים "סרגל". אבא היה רוכב לעבודה על אופניים וכשהיה חוזר בסוף היום, אני כמו כל ילד הייתי קופצת על הרמה שירכיב אותי עד הכניסה לבית. באותו יום חזר הביתה אדם זקן, אומלל. אני לא הבנתי מה קרה, מי בכלל היה משתף אז ילדים בבעיות? באותו לילה אני זוכרת שהורי חיכו כאילו עוד כמה שעות יבואו לעצור אותו. אלו היו הנהלים. אבל אולי בכל זאת היו גם לתעלולים שלהם גבולות.
אבא התחיל לעבוד בכל מיני עבודות שרק אפשרו לו. אני לא הבנתי כלום מלבד איזו אוירת עצבות ומתח בבית. ואני באותה תקופה בדיוק קיבלתי את העניבה הנחשקת. סוף סוף גם אני יכולה להשתתף בחוגים. החוג בו הייתי משתתפת היה מתקיים בבוקר ואני למדתי אחרי הצהרים.
בוקר אחד הגיע לעיר אישיות בכירה מרוסיה, אם אני לא טועה זה היה שר החינוך. האחראית על ארגון האירוע באה לבית החוגים ובחרה כמה תלמידים שבדיוק היו שם. היא בחרה גם אותי כי הייתי ילדה לא ביישנית וגם ידעתי אז כמה משפטים ברוסית שלמדנו בבית ספר. היום אני לא זוכרת מילה. היא בחרה בי כדי להעניק לשר את זר הפרחים ולברכו ברוסית.
האירוע נערך במעמד רב משתתפים וכמו שסגרו שערים והחליטו על אסיפה, כך היו גם מארגנים קבלות פנים. הוציאו מהמפעלים בעיר את כל הפועלים, אלפי "מתלהבים ", ura , ura ", התלהבות מזויפת וקריאות כאילו של "שמחה" לקבלת השר. אני הילדה הקטנה , הבת של "המרגל " !!! מגישה לשר את זר הפרחים. כמה אירוני.
בין הפועלים היו הרבה חברים יהודים של אבא שלי שכמובן זיהו אותי, התרגשו ושמחו בליבם, ללא יכולת להגיב על הבדיחה. האירוע התקיים מול בנין העירייה המכובד. על השמחה של החברים של הורי שמענו רק אחרי הרבה שנים כשגם הם עלו לארץ וסיפרו את תחושתם. האירוע כולו נשאר כמזכרת וחוויה רגשית.
באותו יום זוכרת אני שכשחזרתי הביתה, אמא חיכתה לי כמידי יום עם ארוחת הצהרים לפני שאלך לבית הספר, ואני סיפרתי לה את החוויה שעברתי. אני אפילו זוכרת שלצהרים אכלתי מרק שעועית.
מספר חודשים אחר כך קיבלנו אשרת עליה ועלינו לארץ .
כשעלינו לארץ ועד לפטירתו של אבי נהגנו לחגוג בקביעות את יום הולדתו במסעדה, כשברקע האירוע בעל משמעות כפולה – יום הולדתו של אדם אהוב והזכות לחגוג בארץ ישראל.
עבודתה של דליה במסגרת תכנית "הקשר הרב דורי" מוצגת בבי"ס "שלמון" ברח' שינקין 18, ראשון לציון.
מילון
uraקריאת עידוד ברומנית
ציטוטים
”עד שאבא נפטר חגגנו לו את יום ההולדת במסעדה כשהאירוע בשבילנו בעל משמעות כפולה .“