מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר מייזליש ואני סבתא של חני שכטר.

נולדתי בירושלים להוריי גיטה רייזל ז"ל ור' יהושע מרדכי ז"ל ליפקין. אספר לך נכדתי על מסיבת ה"בת מצווה המיוחדת שלי", שנחגגה בתקופת מלחמת השחרור.

היה זה  בשנת תש"ח, לא עבר יום שבו לא הופגזנו. יום, יום ראינו את התופת מול עיננו. האנשים מסביבנו, פשוט, ברחו מהבתים, כדי  לנסות ולמצוא בכל מיני דרכים מקום מקלט, שיוכל  לשמש להם למסתור והגנה מפני הפגזים.

השכונה שבה גרתי הייתה קרובה מאוד לחזית. ואנחנו החלטנו להישאר בבית שלנו, שהיה חד קומתי. היינו משפחה עם שישה ילדים, אבא, אימא וסבתא בערך בת 90.

במהלך היום נשמעו צפירות אזעקה רבות עם הפוגות קצרות בין אזעקה לאזעקה. בהפוגות הקצרות ניסינו להתארגן ולהשיג קצת אוכל ומעט פרוסות לחם כדי להשביע את רעבוננו יום יום. היה זה מנת חלקינו בכול יום.

והנה לי, הבת הבכורה, ימלאו עוד מעט 12 שנה. אבי פנה אלי ואמר לי: "אסתר אל תדאגי, אני אדאג לך לסידור חדש, לסידור שיהיה שלך". אמרתי לו: "אבא איך זה יכול להיות? אין מצב הכול סגור, הכול הרוס, אין אפשרות להשיג,  איך תשיג"? והוספתי "לא נורא אבא, אני אסתדר, הכי חשוב, שאתה רוצה".

בשבוע שחל יום ההולדת שלי היה שבוע קשה ומפחיד, פצצות התפוצצו בכל מקום. ואז הגיעה השבת, השבת המיוחדת של ה"בת-מצווה" שלי. בת-מצווה, בתוך כל התופת וריח שריפה מסביב ומידי פעם נשמעו צופרי האזעקה המפחידים. ואנחנו מתכנסים. המשפחה שלנו התכנסה לחדר לשמוע קידוש ולסעוד את 'סעודת השבת'.

ואז אבא הושיט לי סידור חדש! ואמר: "אמרתי לך שאני אשיג לך סידור הנה השגתי" הייתי מופתעת ומרוגשת מאוד: "אבא איך? מאיפה? מה?" כן, אבא השיג לי את הסידור המיוחד. החזקתי את הסידור בין זרועותיי וחיבקתי אותו. אבא מזג את היין לגביע והתכונן לעשות "קידוש".

לפתע, קרה הדבר. פצצה נפלה דרך התקרה לתוך ביתנו, לתוך החדר בו שהתה כל המשפחה, סבתא, הילדים אבא ואימא. הפצצה התפוצצה ואחריה השתרר שקט, שקט, שקט. לאט לאט ניסיתי להרים את ראשי,  הייתי מכוסה כולי באבק ואבנים. הבטתי מסביבי, וראיתי איך כולם מתחילים להתרומם ולנער את האבק ואת האבנים שעליהם.

ואז אבא אמר: "אנחנו איננו יכולים עוד להישאר כאן! הבית הרוס, התקרה הרוסה! אנחנו צריכים לצאת לדרך, למקום  מקלט. אך, מכיוון ששבת היום נצטרך לשמור שלא לעבור את תחום שבת. הייתה לי אז אחות בת שנה וחצי וסבתא מבוגרת , בעיר מופגזת פצצות.

אנחנו חששנו "איך נצא לדרך?" שאלנו,  ואבא ענה לנו: "בחסדי ה', בחסדי ה' שאף אחד מאתנו לא נפגע ולא ניזוק, הביטו סביבכם וראו את הקירות המחוררים מרסיסי הפצצה, הסתכלו על החלונות המנופצים ועל האבק הרב. ה' נתן את חסדיו עלינו, כולנו יצאנו בשלום, תודה לקב"ה כולם תגידו תודה."

יצאנו לדרך בעצם יום השבת. התנהלנו בדרך לא קצרה, כשמידי פעם נשכבנו על הרצפה ואני בת ה-12, ביד אחת הושטתי יד לסבתא וביד השנייה אימצתי את הסידור חזק לליבי. עד שבשלב מסוים בדרך, היינו צריכים להשאיר את כל החפצים שהיו בידינו,  מכיוון, שעברנו את "תחום שבת". אנחנו המשכנו בדרך.

כאשר אבא אמר להניח את הכול. אני לא הייתי מסוגלת להשאיר את הסידור, והמשכתי ללכת עם הסידור ביד, עד שהגענו למקום מקלט. שם הבטתי בסידורי היקר, וכך היה חרוט על כריכתו, "לבתנו אסתר שתחי' לבת המצווה היי לבת ישראל כשרה וצנועה, מאת אבא ואימא".

בכל פעם שאני רואה את סידורי, אני נזכרת ביעוד שלי וביעוד של כל אחת מאתנו. כעבור שנים שלחתי להוריי שיר, שחיברתי על מתנת בת המצווה, שיר המבטא את רגשותיי.

הקשר עם הרבי

בתור מורה, הרבי לווה אותי לאורך כל הדרך, במכתבים. המכתב המפורסם ביותר שהרבי כתב לי פורסם באגרות הקודש.

הזוית האישית

כיום סבתא מתגוררת לאורך ימים ושנים, בכפר חב"ד ורווה נחת מילדיה, נכדיה וניניה ומספרת לנו לפעמים את סיפורה המרגש על בת-המצווה שלה.