מאגר סיפורי מורשת

בית ספרי בשנות השישים

בית ספרי בשנות ה-60 הראשונות היה בטבריה, בית ספר יסודי חילוני שנקרא "ממלכתי ו" ובו למדתי בשנותי הראשונות בבית ספר, בכתות א' ו- ב'. בבית ספר זה למדו מכתה א' עד ח'.

בבוקר הגענו ללא תלבושת אחידה והתחלנו את היום במסדר בוקר. כל התלמידים עמדו בטורים, ממול עמד המנהל עם תוף גדול שנקרא טמבור והקיש עליו תוך כדי תיאור תרגילי ההתעמלות שיש לעשות, כל תלמידי בית הספר עקבו אחר ההוראות וביצענו את התרגילים לפי סדרם. במשך 10 דקות נערכו תרגילי ההתעמלות הקבועים ובסיומם נכנסנו לכתות. לאחר שנכנסנו לכתות, קמנו לכבוד המחנכת. למורה לא קראנו בשמה, אלא "המורה !". השיעור התחיל, כתבנו בחצי מחברת דפרון (מחברת קטנה רגילה שנחצתה לשתי מחברות), צבעה היה חום, כתבנו בעפרון. בשעה 10:00 אכלנו ארוחת בוקר, כל תלמיד קיבל בקבוק חלב קטן, ואוכל בתיק אוכל עם המפית וכריך או פרי, כל אחד מה שהביא מהבית, נטלנו ידיים לפני האוכל וישבנו לאכול.

הלימודים התקיימו מהשעה 8:00 עד 12:30 ובסיומם קבלנו ארוחת צהריים.

תעודת הערכה לסיום כתה א'

המשך לימודיי, משנת 1968, היה בתל אביב, בבית ספר חרדי, "בית יעקב", בו למדתי מכתה ג' עד ח', לא הייתה חטיבת ביניים. יש לציין שההבדל היה עצום, למדנו מגוון מקצועות. למדנו לימודי דת כגון תורה, דינים ופרקי אבות, שפת התורה קשה ולא מובנת לכל אחד! למדנו עברית, חשבון, גיאוגרפיה, ציור, זימרה ומלאכה בכתות ו' עד ח', אנגלית למדנו החל מכתה ו'.

תעודת גמר בית ספר בית-יעקב

סדר יום הבוקר נפתח בתפילת שחרית, כל בוקר התפללנו. אחד התלמידים שימש כחזן, אני זוכרת שהיה תורי להיות זו שמתפללת בקול וכל הכתה בשקט, היה מאד נעים, הייתה הרגשת התנשאות כזו, שהיום אני המתפללת. אח"כ החלו הלימודים. הבוקר התחיל בשיעור תורה. השיעור התנהל כך: כל ילד היה קורא פסוק בתורו לפי סדר הישיבה והיה צריך להסביר אותו. היה פירושי רש"י, הפירוש כתוב בכתב מאד מיוחד, זהו גם משהו שצריך ללמד.  בשעה 10:00 התקיימה בדיקת היגיינה אישית לכל תלמיד, נטילת ידיים וארוחת בוקר ושוב לימודים עד סוף היום. עם סיום יום הלמודים בבית הספר קבלנו ארוחת צהריים. זוכרת את האוכל החם, המזין והטעים. ישבנו ב-"מסעדה", הבוגרים היו התורנים, עורכים את השולחנות, מחלקים האוכל, נותנים תוספת ובתום הארוחה מפנים ושוטפים את הצלחות. כמובן שלפני כל ארוחה נטלו ידיים, כמו שאמרתי, לסדר וניקיון הייתה חשיבות גדולה.

במשך השבוע יצאנו לחווה חקלאית, הילדים זרעו ושתלו וטיפלו בצומח וביום שישי קבלנו הביתה מפרי עמלנו. מי שגידל פרחים קיבל פרח ומי שגידל ירקות קיבל ירקות. כל אחד הביא הביתה את מה שהוא גידל.

בתחילת השנה קבלנו את כל הציוד מבית הספר, מחברות, ספרים, כלי כתיבה, בסוף השנה החזרנו את הספרים. הספרים עברו מגדול לקטן או מחבר לחבר.

היגיינה הקפדת יתר הייתה לסדר וניקיון, נערכה בדיקה יום יומית בשעה 10:00, בדקו צחצוח נעליים, נטילת ציפורניים, חובה שתהיה מפית אוכל נקייה, תיק אוכל מסודר. הבדיקה נעשתה ע"י תלמידים מהכתות הגבוהות. התלמידים הבוגרים מכתה בוגרת בדקו לנו אם גזרנו ציפורניים, צחצחנו נעליים, אם הייתה לנו מפית, מגבת, הייתה משמעת לסדר וניקיון וזה היה תפקידם של הילדים הבוגרים שהיו באים לבדוק. מי שלא גזר ציפורניים היה לו סימון ובפעם הבאה היה צריך לדאוג. למי שלא הייתה מפית היו רושמים חיסור במפית והערה להקפיד. עבור צחצוח נעליים, עמדנו ברגליים צמודות והיו בודקים. למשל צחצוח נעליים מלווה אותי מאז. יש לציין שסעיף על סדר וניקיון הופיע בתעודה.

כמובן שנטלנו ידיים לפני האוכל, היינו יוצאים לברזייה, הייתה ברזייה מאד גדולה עם מספר ברזים, היינו נוטלים ידיים לפני האוכל ויושבים לאכול.

אחת לחודש נעשתה בדיקת ראשים ע"י אחות בית הספר שנכנסה לכתה בשעה מסוימת עם מסרגות וחומר מחטא, ובדקה את ראשי הילדים מול כל הכתה. למי שהיו כינים הייתה מכריזה בקול "אפס" ולמי שלא היו כינים "עשר". להרבה היו ילדים כינים,  זה היה מאד מעליב לילד שהיו לו כינים, הוא היה מתחפר בתוך עצמו, מאד פגוע ונעלב. אפשר היה לעשות את זה אחרת.

מזון לארוחת בוקר, כל תלמיד קיבל בקבוק חלב קטן, לחלב היה טעם מיוחד. הייתה מודעת לצריכת החלב והסידן. היינו אוכלים עם מפית נקייה שכתוב עליה בתאבון, עשויה מבד, לא היו מוצרי נייר. היה לנו תיק אוכל עם המפית וכריך או פרי, כל אחד מה שהביא מהבית.

בסיום הלימודים אכלנו ארוחת צהריים. אוכל מבושל, למי שההורים שלמו. היו תורנים מבית הספר שהיו עורכים את השולחן וכמובן מנקים אחר-כך. שמים צלחות, מוזגים ומגישים אוכל, התלמידים היו שותפים בתורנות. כשהייתי תלמידה בוגרת, גם אני הייתי תורנית ואהבתי את זה מאד, עם כובע וסינר נגשים לכל אחד, "לתת לך מרק? יש מרק כזה…" בד"כ היו שני סוגי מרק, קציצות וסלטים, האוכל היה מאד טעים. טעמו נשאר לי עד היום.

עונשים המורים נהגו באלימות כלפי הילדים, מורה הכה תלמיד, לא פעם קיבלתי מכות על כפות ידיי עם מכסה הקלמר שהיה מעץ. היה מקובל וידוע שתלמיד מקבל מכות, לא התלוננו. אם תלמיד דיבר או תלמיד הפריע, המורה היה מבקש להביא את מכסה הקלמר, ומכה את התלמיד על כף היד, ואני מאלה שקבלתי מכות. עונש נוסף היה לעמוד בפינה  הכתה עם הגב לכתה והפנים לקיר. כל הכתה לומדת ואתה עומד בפינה, זהו עונש מאד מעליב.

בביתי היה כבוד הדדי בין ההורים והילדים.

על בית הספר זוכרת שמבנה בית הספר היה קטן וחמים, כ-25 תלמידים בכל כתה. לעומת זאת, חצר בית הספר הייתה מאד גדולה, אך לא היו בה מתקנים כמו שאנו רואים היום. אז, לא היו מתקני משחק או אולמות ספורט היינו משחקים משחקי חברה, שיחקנו משחקי כדור, מחבואים, מחניים, 21, תופסת, רצנו, קפצנו בחבל ובשני חבלים, היינו מציירים קלאס בגירים ואבן גיר ומשחקים. מזגנים לא היו, לא לקירור ולא לחימום, בחורף למורה היה תנור ספירלה קטן שהיה מונח לידה.

בית הספר היה מוקף שדות ולא מגרשי חניה. לא היה שוער בשער בית הספר. העידן השתנה לחלוטין. המורות כתבו בגיר לבן על לוח גדול ירוק ומחקו בספוג. היה תורן לוח שתפקידו לדאוג לניקיון הלוח. בשנות התשעים המאוחרות הפסיקו להשתמש בגיר. בכל יום היו בודקים נוכחות, היה יומן גדול, ענק, עם שמות כל התלמידים לאורך כל החודש. מקריאים שמות, מי שנוכח היה לו "וי" ומי שחסר סימנו לו "מינוס", מי שהיה חולה היה מביא אישור מרופא. הכל היה מופיע בתעודה.

סיכום – זיכרונות מתקופתי בבית הספר והתקופה הנוכחית במהלך שנותיי בבית הספר נתקלתי בנוקשות גדולה ולא אהבתי את הגישה של המורים שהייתה מאד מתנשאת.

זכורה לי מחנכת שלי, זו שנתנה את המכות. בבית הספר היו ארבע מורות שליוו אותנו, מחנכת שלימדה את כל מקצועות הקודש, מורה לחשבון, מורה לציור ומורה לזמרה, אלה המקצועות שלמדו אז. מי שזכורה לי זו המחנכת שהשאירה לי טעם מר בזיכרון. היחסים בין המורים לתלמידים היה מוגדר, למורים היה מעמד ברור, היה פחד ממורים, מורה לא היה חבר. חשוב שהתלמידים יוכלו להיות יותר חופשיים ויותר פתוחים לגשת למורה ולאמר לו את מה שיש להם להגיד.

אני יודעת שהיום יש יותר חופש מרחב, יותר הבעת דעה, חשיפה לחומרים ומקצועות חדשים, אז היינו מוגבלים במספר מקצועות מצומצם. עם זאת היום כדאי להעשיר בשפה העברית, שהרי השפה היא הקשר הראשוני בין בני אדם, כשאתה מדבר יפה ונכון ובצורה רהוטה זה מרומם.

השפה העברית השתנתה, כיום משתמשים יותר בשפת רחוב, זה נקרא נונסנס. בשנות השישים השפה שלנו הייתה שפת התורה, למדנו והשתמשנו בביטויים מהתורה. התורה היא אבן דרך, יש בה עושר של מילים, את הניקוד למדנו דרכה, את כל הדקדוק למדנו דרכה. לדעתי לזה צריך לחזור היום, לדבר בשפה רהוטה יותר. אני אוהבת יותר את השפה של פעם, שפת משוררים ושפת סופרים, לא בשפת רחוב. בעבר לא היו מילות רחוב, כיום אפילו התקשורת מדברת בשפת הרחוב שצורמת לאוזן.

דברים מפעם שכדאי להוסיף להיום מסדר הבוקר שהינו דבר טוב ומאחד, הגידולים שגידלנו בשעורי חקלאות המקרבים לטבע, והמנון בוקר ייחודי כמו בבית ספרי. הלכנו ברגל לבית הספר לבד וחזרנו לבד מלווים בחברים וידידים מהשכונה או מהכיתה, הילדים הבוגרים היו מלווים את הילדים הצעירים. להורים לא היו מכוניות. הקשר עם חברים שגרו רחוק היה קשר מכתבים, קשר של דואר מבויל, לא היו אז טלפונים. גם המורה במקרה הצורך היה שולח מכתב להורה או מבקר בבית התלמיד.

מבית הספר לקחתי עמי את המשפט החשוב: "דרך ארץ קדמה לתורה". משפט זה מלווה אותי עד היום. זה הנימוס, קבלת האחר, לא להתעלות על מישהו אחר ותמיד לראות את האחר לפניך.

הזוית האישית

דינה: תודה שניתנה לי הזכות לספר את אשר עבר עלי בבית ספרי, לשבת עם נטע ולהיזכר בכל החוויות. ריגש אותי מאד להיות חלק מהפרויקט.

נטע: החוויה שעברתי עם דינה הייתה מדהימה, למדתי הרבה על החינוך בעבר ואיך הזמן משנה דברים.