מאגר סיפורי מורשת

שמי אביגיל מלאייב. נולדתי בשנת 1958 בטשקנט שברוסיה להוריי גבריאל ושרה אחונוב. היינו שבעה ילדים במשפחה, בן אחד ושש בנות, אני הייתי החמישית במשפחה. גרנו בשכונה של גויים ולא היו בסביבתנו יהודים בכלל.

בילדותי

גדלתי בבית שמרני מאוד המושתת על יסודות התורה והחסידות. אמא שלי תמיד עבדה ודאגה לפרנסה, אבא היה סופר סת"ם ובעיקר למד. היה לנו חדר מיוחד בבית שהכיל שולחן וכיסא. על השולחן היו ספרי תורה ומזוזות מבתי כנסת שונים המיועדים לתיקון. ידעתי שאסור לשחק בחדר הזה ולהיות בו ללא סיבה, כיון שחדר זה הוא חדר של קדושה. אבי לא התפרנס מכתיבת ספר תורה. אבל, עבודה מחוץ לבית הייתה בלתי אפשרית כי בחוץ היו מחייבים לעבוד גם בשבת.

הבריאות של אבי הדאיגה אותנו, ואת אמי מאוד, אבי היה מתאשפז לעיתים קרובות עקב בעיות בלב. הרפואה אז לא הייתה מפותחת כלל וכשהיו מתאשפזים זה היה למשך זמן ארוך מאוד.

אבי ואמי

בביתנו כולם היו עצמאיים מאוד. אני זוכרת את עצמי לוקחת מהלול שבחצר תרנגולת לשוחט שהיה נמצא באופן קבוע בבית הכנסת, הוא היה שוחט את התרנגול ואנחנו היינו מכשירים את העוף בבית ומכינים ממנו תבשיל. כל יום אחת מאחיותיי הייתה אחראית להביא לאמא אוכל חם לעבודה.

ההכנות לשבת, ההתארגנות והבישולים זכורים לי כחוויה מדהימה. הייתי רק בת חמש ועזרתי כמו כולן. הייתי עולה על שרפרף ועוזרת לאחיותיי להכין חלות וכל מה שצריך. להדלקת נרות שבת היינו מכינים צלוחיות מלאות שמן, מגלגלים צמר גפן, שמים במרכז הצלוחית ומדליקים. היינו דואגות שהכל יהיה מוכן לשבת. אמי הייתה חוזרת הביתה בדיוק ברגע האחרון ומתארגנת לשבת. כולנו התאספנו ליד נרות השבת, אהבנו מאוד את הרגע הזה. אמי הייתה מדליקה את הנרות ואומרת: "ברשות מורי ורבותי" מברכת על הנרות את הברכה ומיד לחר מכן הייתה מזכירה את שמנו ומתפללת על כל אחד ואחת מאיתנו.

אבי היה הולך לבית הכנסת, בכל מזג אוויר, גם אם גשום או מושלג הוא היה הולך בשמחה. אבא שלי היה חוזר מבית הכנסת, באופן קבוע, עם אורחים רבים ובמהלך הסעודה היו מספרים סיפורים על הבעל שם טוב והאדמו"ר הזקן, שרים שירים וזמירות שבת עד לשעות הקטנות של הלילה. בבית הוריי שמו דגש על החינוך, למרות הקושי בחוץ ושהיו הרבה גויים מסביב. בבית ההורים היינו משוחחים המון על היהדות והמנהגים, על ייחודנו כיהודים ועל השוני הניכר והמהותי בינינו לבן הסביבה הגויית.

זכור לי באחת מהפעמים שקיבלנו מכתב מהממשלה של רוסיה, שאין לנו אישור יציאה לארץ ישראל וכולנו בכינו. אמרתי לאבי שאני לא רוצה ללכת לבית ספר כי אני לא יכולה לסבול יותר את הפראות שם. אך, לא הייתה ברירה אלא להמשיך את החיים כמו שהם.

ברצוני לשתף אתכם בפעם הראשונה שקיבלנו הוראה מהרבי. באחד הפעמים שאבי חזר מבית הרפואה אני ושתי אחיותיי היינו בבית. הגיעו אלינו שלושה חסידים ובפיהם בשורה מהרבי מליובאוויטש, הרבי רצה לחדש את המצבה של אביו ר' לוי יצחק והחסידים חיפשו מי יכול לעשות את העבודה. בינתיים החסידים מצאו מישהו בסמרקנד שמומחה לעבודה הזאת והודיעו לרבי אך הרבי לא הסכים. הם נסעו לקזחסטן ומצאו מישהו שמומחה בעבודה זו והרבי אמר שהוא רוצה מישהו ירא שמים ולא הסכים. הגיעו החסידים לטשקנט ובבית הכנסת אמרו להם שאבי עושה את העבודה הזאת. הם הודיעו לרבי ושאלו אם אבי מתאים והרבי אמר: "כן, אליו התכוונתי". אבי הקשיב בסבלנות לכל מה שהם סיפרו ואמר שאת המלאכה הזאת הוא למד מאביו אליהו ז"ל והוא לא מומחה בעבודה זו ומה גם שרק עכשיו חזר מבית הרפואה ואינו יודע אם יצליח לתפקד כרגיל. החסידים אמרו לאבי: "אם הרבי ביקש ממך, אז צריך לסמוך עליו שהכל יהיה כשורה ואתה תרגיש טוב, אנחנו נדאג לקחת אותך מטשקנט לאלמא אטא כל יום הלוך וחזור". אבי קיבל את ההצעה בשמחה. למרות שאמי הייתה מודאגת ממצב בריאותו הם קיבלו את ההחלטה כזכות לקיים את בקשתו של הרבי.

ברוך השם, בזכות הברכה של הרבי אבי האריך ימים והוא נפטר בגיל שמונים ושלוש, כמעט ארבעים שנה אחרי שהרופאים לא נתנו לו סיכוי לחיות. בנוסף אבי ביקש מהרבי מליובאוויטש ברכה שנעלה לארץ והרבי ענה: "תסיים את השליחות ותצא לארץ הקודש". ואכן בזכות ברכת הרבי קיבלנו תוך שבועיים אישור יציאה מברית המועצות בניסי ניסים! אבי הצליח לקנות כרטיסים לכל המשפחה למרות שלא היה לנו כסף. נסענו דרך מוסקבה ונשארנו בה לשבת. בשבת השנייה היינו בווינה וביום ראשון הגענו לארץ הקודש. התקבלנו בחמימות גדולה ונתנו לנו הרגשה של בית. נסענו לדוד של אבי שגר בפתח תקוה ומיד למחרת בבקר אבי חיפש מסגרת לימודית לכולנו. אני הגעתי לבית ספר "בית רבקה". שמחתי מאוד להכיר חברות חדשות הן קיבלו אותי במאור פנים, התחשבו בי ועזרו לי להשתלב למרות קשיי השפה שהיו לי. הרגשתי אחדות אמתית.

המכתב שקיבל אבי מהרבי

תרגום המכתב שקיבל אבי מהרבי

יש בידי תמונת מחזור מלפני ארבעים ושלוש שנים מבית הספר היסודי בית רבקה בכפר חב"ד. זה היה אחרי שהגענו לארץ, התרגשתי מאוד כשאבא שלי לקח אותי לכפר חב"ד ללמוד בבית רבקה. היחס של המורים, המחנכים והמנהלת קרניאל זכורים לי לטובה. בסבלנות רבה דיברה עם אבי ואיתי. "איך קוראים לך?" שאלה, ואני השבתי: "אני'ה", שזהו שמי ברוסית. היא פנתה לאבי ושאלה "מה השם היהודי שלה?" "אביגיל" ענה אבי, "על שם אמי". כל כך התרגשתי שמאותו היום קראו לי אביגיל – שם יהודי! הרגשתי שהרבנית בכיתה מאוד מתחשבת בי. לא ידעתי את השפה העברית בכלל. השינוי המשמעותי כשהגעתי היה מכל הבחינות, בכיתה רק בנות, אוירה נעימה ולא אנטישמית, מדברים, חושבים, לומדים הכל רק יהדות ובעברית ויחס מיוחד לכל אחת. יום שישי הוא יום לימודים מקוצר, יש התייחסות מכבדת לשבת המלכה. בשבת לובשים בגדי שבת והולכים להתפלל ולשמוע קריאת התורה. לראשונה לא רציתי ללכת משם, תמיד תמיד אמרתי בליבי וביקשתי שבאנו לגור בשכונה הזאת גם לא נוסעים בשבת ושקט נפשי. ב"ה התפילות התקבלו והנה התחתנתי, בעלי ממשפחת מלאייב (משפחה מקסימה) הגעתי לגור בקריית מלאכי בנחלת הר חב"ד.

מהיום הראשון לבואי לנחלת הר חב"ד, נעזרתי ברבנית שולמית ירוסלבסקי המקסימה שכל כולה נתינה מיוחדת. היא הדריכה אותי ואת משפחתי צעד צעד בכל מצב ובכל שאלה. והנה ברוך השם אנחנו גרים בשכונה טובה כמו שקיוויתי. הילדים שלי נולדו כאן וגם הנכדים המקסימים שברך אותנו ה'. והלל הנכדה המקסימה שלי לומדת ברוך השם בבית ספר של חב"ד.

הזוית האישית

סבתא אביגיל: השתתפותי בתכנית הייתה בשבילי חוויה מדהימה ומרגשת שהחזירה אותי לימי ילדותי. שמחתי לספר את סיפור חיי, במיוחד לנכדתי האהובה הלל, שלולא התכנית הזו אינני יודעת אם הייתי יושבת איתה ומספרת לה על כך. ולכן המורות יישר כח גדול על המאמץ האדיר, אתן עושות עבודת קודש!

הנכדה – הלל מלאייב: נהניתי מאוד במפגשים עם סבתא, זו הייתה בשבילי הזדמנות לשבת איתה לבד ולשמוע את סיפור חייה המרתק. אני מאחלת לך סבתא שתמיד תהיי בריאה ושמחה.