מאגר סיפורי מורשת

שמי אריה בר, זהו סיפורי:

כשפקידי הסוכנות שאלו את אבי, עזרא, מה שם משפחתו, הוא לא ידע להשיב משום שבעיראק לא היו שמות משפחה. גם אני אמרתי את שמי 'סבאח איבן עזרא' (סבאח הבן של עזרא). איני יודע במדויק מה עבר בראשו של אבי באותו הרגע. לימים הוא סיפר לנו שלנגד עיניו עלתה דמותה של אחותו שנפטרה בבגדאד סמוך לתקופת ההכנות לעלייה ולא זכתה לעלות לישראל. בהחלטה של רגע הוא פצה את פיו ונשא את שמה "ברוריה", כאילו לא יכול היה להשאירה שם מאחור מבלי משפחה, וחיפש דרך ייחודית שבה יוכל להנציח את דמותה ולצרוב את זכרה בארץ החדשה.

שמי הפרטי, שעד אותו רגע היה "סבאח" ('שחר' בערבית) הפך מיידית לסבאח ברוריה. לא יכולתי לקבל צירוף שמות משעשע מזה, כל שכן בארץ ישראל העברית והמחוספסת. אך השם הזה, עד שיהפוך לשמי הנוכחי, אריה בר, יגולל בתוכו לא מעט הומור וגם טרגדיה אחת גדולה. אריה היה המורה שהעלה את נושא קבלת השמות העבריים עוד ביום הראשון בו נכנסנו לבית הספר. קצב העניינים היה מהיר, כל תלמיד נעמד ונשא את שמו הגלותי ולאחר מכן המורה אריה החליף את שמו בצורה אינטואיטיבית שנדמה והתגלגלה אל לשונו בדרך המקרה. כך למשל, חביבה, אחותי, הפכה לאביבה. אם היה יודע המורה מעט ערבית, היה יודע שפירוש שמי, סבאח – הינו שחר. לנו, הילדים, לא הייתה יכולת לבחור את שמנו העברי החדש, מכיוון שלא ידענו עברית על בוריה. אריה המורה, שאני כמעט משוכנע שהיה יליד קיבוץ, הוא זה שחרץ את שמותיהם של כל הילדים בכיתה. אני נשארתי אחרון, אוחז בשארית כוחי את שמי המקורי: "שמי סבאח" כך הכרזתי בתוקף וסירבתי בכל לשון להחליפו. קשה להחליף שם שנצרב בנשמתך מאז שנולדת. כשראיתי שגם לאחותי חביבה החליפו את השם לאביבה, וכל יתר התלמידים כבר נושאים שמות עבריים ומתחילים לשנן את שמם הטרי, הייתי יותר פתוח לשמוע הצעות. אריה המורה, אחרי שכשל בלא מעט הצעות להחלפת שמי פנה אליי לבסוף: "אז מה אתה מציע שיהיה שמך?" לא הייתה לי תשובה. "מה דעתך שנקרא לך כמו השם שלי? אריה! אריה, זה שם טוב". הציע בהתלהבות. מהלכים שקובעים את חייך קורים בצורה פשוטה ומקרית, לעיתים בהינף של רגע, ומאז שמי אריה.

1950 הייתה השנה הגורלית בה משפחתי עלתה מעיראק. בטרם עלינו למטוס התאספו הוריי, שבעת אחי ואחיותיי ועולים נוספים בבית הכנסת בבגדאד. אני הייתי אז בן 6 שנים ( נולדתי בתאריך 13.5.1944). שבוע ימים הכינו אותנו שליחי הסוכנות בדריכות לקראת הנסיעה המיוחלת לישראל. לא ידענו מתי היא תצא לפועל והתנאים במקום היו קשים בשל דחיסות ומחסור באוכל. אבל יחד עם זאת התחושה שאפפה את כולם הייתה מרוממת נפש, כאילו כל הנוכחים בבית הכנסת נשאו תפילה חרישית אחרונה, תפילה שצופנת תקווה, אבל יחד עם זאת יש בה מן החשש לקראת הלא ידוע והמיוחל וזו בדיוק ההרגשה של כולם, נולדנו מחדש בארץ הקודש.

האחים והאחיות: זאב, ליטה, ברטה, אביבה, אריה, צפורה ,מנשה ושושנה שנולדה בארץ. לא רק אבא עבד. אחי הבכור זאב עסק במסחר ובעיקר עם הבדואים באזור באר שבע ואילו אחיותיי הגדולות – ברטה שהייתה בת 14 וליטה שהייתה בת 16 – עבדו בנטיעת עצים מטעם הקרן הקיימת לישראל. מה שכונה אז "ייעור", עבודות דחק, ויש כאלה שקראו לזה עבודה יזומה. הייתה זו עבודה פיזית קשה באופן בל יתואר. באחד הימים החמים שפקדו את המקום, ליטה עדרה את האדמה וכנראה שידיה כבר עייפו תחת צריבת השמש והאבק המדברי. בשל התשישות בידיה הרופפות היא איבדה לשנייה את אחיזת הקלשון וזה פגע בחוזקה בראשה של ברטה. ההורים החליטו שזו תהיה הפעם האחרונה בה הן יעבדו בנטיעות. אני לא קיבלתי יחס מיוחד במשפחה, אבא ואימא דאגו בראש וראשונה לכל הילדים: תזונה, ביגוד והגנה. הדאגות הרבות לא השאירו מקום לתת פינוק למי מבין הילדים ואני בתוכם.

אחרי זמן לא מבוטל, הופנינו כולנו יחד לבאר שבע. מקום עליו לא ידענו דבר וחצי דבר. רק זיכרון אחד עולה בי מהדרך המטלטלת לבאר שבע במשאית עם מושבי עץ, כאשר חילקו לנו לחם שחור ותפוזים מתוקים. אני לא יכול לשכוח את טעם הלחם הטרי והחמים אשר נמס בפי, אולי זיכרון זה צרוב בי מכיוון שאבי הותיר אחריו מאפייה בבגדאד שהיה אופה בה מיני לחמים שונים, וניחוח הלחם המהביל שאחזתי בידי העניק לי את התחושה שאני נמצא במקום בטוח. כשהגענו קיבלה את פנינו חשכה של לילה שחור. לא יכולנו להבחין היכן בדיוק אנו נמצאים. בה בעת החלו כבר בהקמת האוהלים וסייענו להם. מתחת ליריעת הבד שנמתחה מעלינו שכבנו על מזרנים שנפרשו על מיטות הסוכנות וצללנו לתוך שינה עמוקה מלאת סיפוק. התחושה נטולת הפחדים נבעה מהידיעה שאנו כל המשפחה יחד, תחת אוהל הודי ענק אחד.

עם אור שחר ראשון השכמנו ויצאנו מהאוהלים. לעינינו נגלו בסך הכול חמישה עשר אוהלים סביבנו, ועוד שני פחוני שירותים מפח מעוגל: לנשים ולגברים, ומכולת הסוכנות בה נרכוש מוצרים בעזרת תלושי המזון. לאן שלא הזזנו את העין השתרע רק מדבר צחיח, ענקי, שלרגעים היה נדמה כי הוא נמשך לעד. החפצים שקיבלנו כללו רק מזרונים ושמיכות, פתיליה, "פיילה" (גיגית לרחצה) וכלי בישול. בבית הערבי הגדול שהותרנו בבגדד חיו מאה איש, כולם בני משפחה אחת מלוכדת. הזיכרון הראשון שעולה בי מילדותי בעיראק: רגלי הקטנות רצות בין סמטאות הרחוב בו גרנו, שיופיין מזכיר את סמטאות יפו של היום. כעת אני רץ באותו האופן על אדמת המדבר החם ברגלים יחפות ובתוך מרחבים ריקים אשר בתודעה שלי נחרטו כאינסופיים. אם נאלצתי לקום באמצע הלילה ולהטיל את מימיי בביתן הפח אשר במרחק של כמה מטרים מהאוהל, היה זה עבורי מסע ארוך ומפחיד בשל החשיכה הכבדה.

התחושות שליוו את הוריי מהרגע שהגענו היו שהכל בסדר. מעולם לא זיהיתי אצלם דרמות סביב התנאים החדשים אליהם נאלצנו להסתגל בארץ החדשה. כך למשל, כדי להפוך את החול המאובק באוהל לקרקע נעימה, היינו נוהגים להרטיב את חול הנגב במים מעת לעת כדי להקשות אותו. עם סבון הכלים המרובע שרחצו בו כלים גם התרחצנו, וזה היה תענוג גדול. את המים חיממו על פרימוס ושפכו לתוך פיילה שהייתה מוצבת בתוך האוהל של מעברה א'. כן, הייתה תחושה נהדרת, תחושת ציפייה שהימים הטובים עוד יגיעו. ובאמת תוך זמן קצר אבי עזרא החל לעבוד בסלילת כבישים במע"צ. הוא היה מהפועלים הראשונים שסללו את הכביש הראשון שנמתח מבאר שבע עד אילת הרחוקה. אחרי שנתיים זה קרה. מרחוק ראינו כבר את עבודות הבנייה הראשונות נישאות בגושי בטון שעלו מתוך ענן אבק. אימא שלי הביטה בנעשה ואמרה בפליאה: "תראו, היהודים בונים קברים כאלה גדולים". אמי, הלה, הייתה בטוחה שמדובר בקברים, משום שבעיראק לא היה נהוג לבנות בתים קטנים עם רעפים אדומים שנראו כמצבות. מה שנראה מבעד עיניה של אימא כקברים, היו הבתים הראשונים בשכונה א' בבאר שבע. במקביל בנו את שכונה ג' שאליה נעבור מאוחר יותר. ומכיוון שהיא נבנתה בצד השני של הוואדי לא ראינו דבר ולא ידענו על הימצאות השכונה.

רוחות חדשות החלו לנשב במעברה. מעת לעת סיפקו ליושבי האוהלים מופעי בידור מטעם הממשלה, כדי למלא את מאגרי הנפש ההולכים ואוזלים. במרחק של 500 מטר מהמעברה שכנה מאפייה שאפו בה לחם. בקומה התחתונה פעלו התנורים הלוהטים ובקומה העליונה נערמו שקי הקמח. אל המאפיה הביאו את גדול הזמרים, הלהיט של שנות ה-50 באותה עת: סעדיה דמארי (אחיה הבכור של שושנה דמארי), אשר הגיע בכבודו ובעצמו להנעים את זמנם של העולים הנרגשים. 150  עולים הצטופפו במאפיה. ומה שהיה אמור להיות ערב בידור להורים, הפך עבורי להזדמנות יקרה מפז למעשי קונדס. אני וחבריי היינו צפונים בקומה העליונה היכן ששקי הקמח, ומלמעלה יכולנו להביט על ההתרגשות ההולכת וגדלה מטה. ואז… פתחנו את השקים ושפכנו את תכולת הקמח על ראשם של 150 הנוכחים. אני לא בטוח שזכינו לראות את פרצופיהם המכוסים קמח. ברחנו על נפשנו מבודחים. הם רדפו אחרינו בעיניים צורבות. ההופעה הגדולה בוטלה. האם באמת חשבנו על מעשינו? למי אכפת. חיפשנו להכניס מעט צחוק לחיינו, גם אם נאלצו לשלם מחיר על כך.

היום המיוחל הגיע כשהסוכנות הודיעה לנו שאנו רשאים להיכנס למשכננו החדש בשיכון ג'. הבתים כונו "בתי התותח" משום שנבנו בשיטה של הנחת יציקות בטון על ידי תותח גדול ממדים. גודל הבית היה חדר וחצי של 28 מ"ר וגרנו בו משפחה בת עשר נפשות. בבית לא היו רצפות אלא משטח בטון ללא ריצוף, וכבר בכניסתנו הבנו שכבר לא נצטרך עוד להשקות את אדמת הנגב בעזרת מים כפי שעשינו באוהל. השירותים והמטבח שכנו יחד. ההורים ישנו ב-"הול" (הכינוי שרווח אז לסלון הקטנטן) ואילו האחים בחדר קטן: חלקם על מיטות סוכנות והיתר על מזרונים. השיכון היה דו קומתי ומתחתנו התגוררה משפחת נומה אשר הייתה איתנו במעברה. מולנו גר אדם שהיה רווק, שמו היה יחזקאל והוא קיבל דירה משלו באותו הגודל. גם בעיני הילד שהייתי חשתי שמשהו פה חסר פרופורציה: אדם רווק אחד חי לו בהנאה בשיכון רחב ידיים בשעה שאני ושבעת אחי דחוסים בחדר קטנטן. כך נראו אז פני הדברים: בלבול וחוסר פרופורציה. אלו היו דירות עם "משקי עזר", חלקת אדמה קטנה, בה קיוו שהמשפחות יוכלו לגדל ירקות ופירות. אבל לא זכור לי שמישהו גידל איזשהו ירק, פרט להורים שגידלו אותנו הילדים. שום דבר לא חובר לשיכון. המקום היה ללא כבישים שנסללו לכיוונו. היו אמנם מים וחיבור לביוב, אך לא הייתה מרפאה ולא מכולת. המכולת הראשונה שנבנתה בבאר שבע "החדשה" הייתה דווקא בשכונה א', שהייתה מרוחקת מדי. מה שהפריד בין שתי השכונות היה אותו וואדי גדול. עד כדי כך גדול שביום השני לכניסתנו לשיכון אימא יצאה מוקדם בבוקר מהבית לרכוש מוצרים במכולת שבשכונה א' ולא חזרה. המסכנה חזרה הביתה רק מאוחר בלילה משום שהלכה לאיבוד. בחורף זרמו מים בוואדי שחצץ בין שתי השכונות ואשר לא היה בו שום סימן היכר או שילוט שיורה כיצד שבים ממנו. למרות שהמרחק למכולת היה בסך הכול קילומטר וחצי, אימא שלי היקרה לא מצאה את דרכה בחזרה באותו הבוקר בו חצתה את הוואדי, כי במקום בו אין כבישים ואין שילוט, ורק הררי המדבר עוטפים אותך, זה כנראה היה יותר מדי מבלבל. בדירות לא היו רהיטים. ברחבה שבחוץ לא היה עץ אחד לרפואה כדי שנבשם את העין באיזה ירוק שיעשה טוב על הלב.

מעשה בשתיל אקליפטוס

יום אחד הלכתי לתומי והבחנתי שבשכונה א' דווקא כן נטעו שתילים ירקרקים ומשובבי נפש. השתילים הקטנים קסמו לי, אבל בשום אופן לא הצלחתי להבין מדוע לא הואילו בטובם אנשי הקרן הקיימת, או הסוכנות, או השד יודע מי האחראי – לשתול גם לנו בשכונה ג', עץ אחד קטן, בודד ויפה, בשביל הנשמה. קשה לי לשים את האצבע על הרגע בו עלה על דעתי לגנוב שתילים. הייתי סך הכול בן 8 אבל התחושה הזאת ש׳להם יש ולנו אין׳ – החלה כבר להציק ולגרד לי בכל הגוף. אני חושב שזה התחיל עוד כשראיתי את אבא שלי נכנע כל כך בקלות לכסף שהותיר אחריו בעיראק, לבגדים שהותיר בשדה התעופה ולבתים הנטושים בעיר העתיקה אליהם סירב להיכנס. הרגשתי כאילו הגיעה שעתי לקחת בחזרה, ובתור התחלה, שיהיה שתיל ירקרק וקטן… וכך היה המעשה: הלכנו אני ועוד חבר ופסענו חרש דרך הוואדי, ולאט לאט התקדמנו אל עבר השתילים החדשים של אקליפטוס שזה עתה נשתלו בשכונה א'. שלפנו אותם בזהירות מתוך האדמה, שעוד הייתה רטובה, וברחנו כשהשתילים אחוזים חזק בידינו. כמובן שרדפו אחרינו לכל אורכו של הוואדי. החבר שבא איתי הספיק להימלט ואני נכנסתי פנימה לבית והתחבאתי בתוך ארון. הדפיקות בדלת לא איחרו לבוא. אימא שלי פתחה את הדלת ושאלה מה רצונם של הרודפים אחרי בנה. אלה סיפרו שגנבתי את השתיל, ואימא, כמו כל אימא טובה, גוננה עלי ואמרה שאם יבטיחו לה שלא יאונה לי כל רע, היא תגלה להם. כשאלה הלכו, שאלה אימא למה לקחתי את השתיל משיכון א'. עניתי לה בלחישה: "כי רציתי שגם לנו יהיה עץ ירוק"… "איפה תרצה לשתול אותו?", שאלה אמי. השבתי לה כמו מתוך התעוררות, כאילו חלמתי על הרגע היקר הזה אתמול בלילה: "ליד המדרגות שלנו". בסדר", היא השיבה בחיוך. מאוחר יותר הלכתי לאחראי על הגינון בשכונה א' וזה שאל אותי למה גנבתי את השתילים. "למה? כי אצלנו אין עצים ואתם לא נותנים לנו עצים, אז לקחנו בכוח", עניתי לו. בכנות רבה סיפרתי לו ואולי גם פרטתי על נימי נפשו, בכל זאת, הייתי ילד בין 8 המשווע למעט ירוק בשיכון המדברי שלו. כמחווה של רצון טוב הוא העניק לי עוד ארבעה שתילים של עץ האקליפטוס.

עשרות שנים חלפו מאז. העלים הנישאים ברוח יכולים ללחוש את הסיפור. כל מי שיכנס מרחוב גאולים דרך לשכת הגיוס, מאחורי המרכז המסחרי, על יד הבית כנסת, ברחוב כ"ג יוכל לראותם: עצי אקליפטוס אדירים נישאים בגאון, הצמרות הגבוהות נעות קלות ברוח ומגרדות את העננים. הם תמיד יהיו בזיכרוני , כי הדברים ששתלת בילדותך יישארו לנצח. חלק מנוף הארץ הזאת. הרגשות שמציפים אותי עד עצם היום הזה, בעומדי אל מול העצים נישאי הצמרת מוסיפים לחלחל בקרבי כמו מים המחלחלים אל מעמקי האדמה. אם לא הייתי סוחב את השתילים ודואג להשקותם מעת לעת, אם לא הייתי עומד על זכותי למעט ירוק מלבלב בעיניים כלות – הם לעולם לא היו ניצבים שם, כשצמרתם נוגעת בשמים.

שנים לאחר מכן, כשכיהנתי בתפקיד סגן מנהל מחוז הנגב במשרד הבינוי והשיכון,  פעלתי רבות למען בניית מגורים לזוגות צעירים. יום אחד הוכרזה הגזרה: מכורח תנופת הבניה יהיו מוכרחים לעקור את העצים. אבל גם אז המשכתי להילחם על כבודם ועל זכותם לחיות, להישאר במקום ולא להיגדע בהינף גרזן או מסור חשמלי. עבורי הייתה חשיבות עליונה לכך שימשיכו לגדול ולטפס מעלה. ידעתי כי לא אתן לעולם שיגעו ולו בעלה אחד מצמרות העץ. הלוא במה שהחל בשתילי האקליפטוס חבוי סיפור העלייה כולה: תלשו אותך מאדמה אחת והעבירו אותך לאדמה אחרת, טובה יותר. האם לא לזה התכוונו כשאמרו כי "האדם עץ השדה"? ולכן, כל עוד אני חי אמשיך להתבונן בהם בהערצה ולגונן על נוכחותם, והם יישארו ככה לעד, זקופים.

להמשך סיפורו המלא של אריה בר:

הזוית האישית

הילה, נדים ועומר: נהנינו מאוד, הרגשנו סיפוק וחוויה עצומה מתכנית הקשר הרב דורי.