מאגר סיפורי מורשת

שנים ראשונות: קליבלנד 1960-1941

שמי עדינה ליברלס, נולדתי ביום י"ז באלול 10.9.1941 בקליבלנד אוהיו, ארצות הברית. הייתי הבת השנייה בין שלושה ילדים. נולדתי יום לפני יום ההולדת השלישי של אחותי פיליס, פיה גולדה. מסופר שבזמן שאימא שלי ז"ל ילדה אותי, סבתי ז"ל עשתה מסיבה לאחותי וסיפרה לה שקיבלה אותי כמתנת יום הולדת. האמת היא שזו אני שקיבלתי במתנה את אחותי. קראו לי זיסל לאה, אך חוץ מדודיי אף אחד לא הכיר אותי בשם זה אלא בשם קרול לין (Carol Lynn). אחי האהוב נולד שש שנים אחרי. אבי – הנרי (אורי) וייס ואמי – קליר (חיה ליבה), היגרו לארה"ב עם משפחותיהם מסטרליסק שבגליציה וגריצ'ב שבאוקראינה. שניהם הגיעו לקליבלנד בעקבות קרובי משפחה. קליבלנד היה מרכז יהודי חשוב והוריי השתתפו בחיי הקהילה.

לאבי היה אטליז כשר, והוא היה ידוע כנדבן: הוא עזר לכל מי שלא היה לו מספיק כסף לשלם לבשר כשר, לסטודנטים ולרבנים, והיה פעיל במניין יומי בבית הכנסת. אמי הייתה פעילה כשחקנית תיאטרון יידיש בעירי, בתנועה ציונית ובארגוני נשים. ביתנו היה תמיד פתוח לאורחים, במיוחד בשבת ובחג. אימצנו אלינו כמה ילדים שחיו בבית יתומים שלמדו איתי, וגם ישראלים שהגיעו לקליבלנד לניתוחים רפואיים. בנוסף, הייתי פעילה מאוד כילדה בתנועת הנוער הציונית ובארגונים בקהילה ובבית הכנסת. מסבי ז"ל קיבלתי אהבה גדולה ליידיש, מאבא שלי ז"ל אהבה לעברית, לתפילה וליהדות, מאימא שלי למדתי נתינה ועזרה לזולת. מאחותי קיבלתי ציונות. כשגדלתי מימשתי את כל הערכים שספגתי ממשפחתי כשעליתי סוף סוף לארץ ישראל.

אבא, הנרי וייס ז"ל ( מצד שמאל) באטליז שלו, 1967

פרק הזמן המשמעותי ביותר של חיי

כמובן, כל תקופה בחיי חשובה לי מאוד אולם לתכנית הקשר הרב דורי, שאני משתתפת בו ביחד עם נכדי המקסים קדם נוימן, בחרתי לכתוב על השנים 1960-1 ועד 1986 כפרק הזמן המשמעותי ביותר של חיי, שכלל את הפעם הראשונה בה הייתי בארץ ישראל, את עלייתי ארצה יחד עם הסתגלותי כאן, את ראשית שנות נישואיי ולידת בנותינו.

קדם ואני מתעדים את סיפורי האישי בתוכנית הקשר הרב דורי בבית הספר ממ"ד דוגמא עוזיאל

1960-1976 שנים ראשונות בישראל

בשנת 1960-1 קיבלתי מלגה ללמוד בתכנית חו"ל של האוניברסיטה העברית. ברגע שהמטוס נחת בארץ, הרגשתי שחלומותיי התגשמו. כל חיי עד אז הובילו אותי לשנה זו וקיוויתי שהיא תהווה צעד ראשון לעלייתי הסופית ארצה. יום הולדתי חל באותה שנה בראש השנה, והרגשתי שזה לא במקרה. הרגשתי את הקשר בין השנה החדשה לחיי החדשים. בשנה זו הכרתי אנשים נהדרים שהשפיעו עליי חזק, כמו המורה הדגולה ד"ר נחמה לייבוביץ (היו ימים בהם חשבתי שהגעתי ארצה בעיקר ללמוד איתה). הכרתי משפחות ישראליות שאימצו אותי ללבן והכניסו אותי לחיק משפחותיהם, לא רק לאותה השנה אלא לתמיד. מאוד הרגשתי את קדושת הארץ, בטיולים כמו גם בעבודתי כעוזרת לגנן באוניברסיטה. לימדתי אנגלית במעברה בקצה ירושלים, היו אלו נשים שלא ידעו קרוא וכתוב ואפילו לא ידעו איך מחזיקים עיפרון! הייתה לנשים אלו חכמת חיים אדירה. שם במיוחד הרגשתי את כל השוני שקיים בחברה הישראלית, ויחד עמו את היותנו עם אחד עם הרבה תקווה לעתיד.

במשך השנה המיוחדת הזו ידעתי שעליי לחזור לארצות הברית לסיים את לימודיי האקדמיים, ללמד שנתיים בקליבלנד תמורת המלגה שקיבלתי, להיפרד ממשפחתי ומחבריי ורק אחר כך אוכל להתחיל חיים חדשים כאן בארץ ישראל. כשחזרתי לארצות הברית לימדתי עברית כשפה זרה במשך שנתיים וחצי בתיכון ממלכתי בקליבלנד וזו הייתה חוויה מיוחדת עבורי. מלחמת ששת הימים מאוד השפיעה עליי. אמנם ידעתי כבר קודם שאעלה ארצה, אולם הפחד מפני המלחמה עוררה בי ידיעה עמוקה שהמקום שלי כעת הוא בארץ ישראל. מיד עזבתי את לימודיי, הייתי באמצע התואר השני, וכמו צעירים רבים עם קשרים לארץ ישראל, עמדתי בתור לקבל ויזה לישראל בתחילת חודש יוני, רק כדי לגלות שממשלת ארצות הברית הקפיאה את אשרות הכניסה לאזור מלחמה. אני זוכרת את יום שחרור ירושלים: ברגע ששמעתי את החדשות טלפנתי לאבא שלי למקום עבודתו ושנינו בכינו משמחה. בסוף הגעתי לארץ שבוע לאחר סיום המלחמה, פשוט הייתי חייבת להיות בארץ. נסעתי מיד לקיבוץ לביא והייתי המתנדבת האחרונה שקיבלו. עבדתי שם כל הקיץ. בתום הקיץ חזרתי לארצות הברית לסיים את התואר.

תעודת העולה שלי, 1968

חיי המקצועיים כמורה בישראל

לאחר שעליתי לארץ סופית ביום כ"ז תמוז התשכ"ח, 23.7.1968, התקבלתי למשרת מורה לאנגלית בתיכון שליד האקדמיה למוסיקה בירושלים, על יד בית ראש הממשלה. שנת ההוראה הייתה קשה, הייתי צריכה להסתגל לתלמידים ולצוות הנהלה ישראליים שהיו שונים מאלו שבאמריקה. בנוסף חיפשתי בית – ידעתי שלא רציתי להישאר במרכז הקליטה זמן רב – הכל הסתדר. בסוף תמיד ידעתי שארצה להיות מורה, וכתלמידה, לעתים קרובות מוריי ביקשו ממני שאלמד שיעורים במקומם. בחרתי להיות מורה בבית ספר תיכון כי הרגשתי שלנוער בגיל הזה עדיין יש שאיפה לתיקון עולם כמוני. דיברנו על איך להפוך את החברה הישראלית לטובה יותר והאמנו שנוכל להשפיע גם כתלמידים וגם בבחירת מקצוע, בצבא ובהתנדבות.

בשנה השנייה להוראה עברתי לבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית והמשכתי ללמד שם עוד 11 שנים. מאוד אהבתי את עבודתי שם. במקביל, עבדתי כעמיתת מחקר במרכז לחקר קהילות יהודיות בירושלים, תחת הנחייתו של פרופסור דניאל אלזר ז"ל, חקרתי קהילות לאומיות שונות, כמו סקנדיביה, ארצות הבלקן, בלגיה וארצות הברית. לפעמים, בנוסף לראיונות עם מנהיגים שהגיעו לביקורים בארץ או שעלו בעצמם ארצה, נסעתי לראיין בקהילות עצמן. מאוד אהבתי את השילוב של עבודתי כמורה – עם הדגש על קשרי מורה-תלמיד והוראת אנגלית גם כשפה וגם כספרות, יחד עם העבודה המחקרית בקהילות בתפוצות שבזכותה נסעתי למקומות חדשים והכרתי עולמות שונים.

1976 ואילך – הקמת משפחה בבאר שבע

הכרתי את בעלי, רוברט (בוב) ליברלס ז"ל, בקיץ שנת 1976, אצל חברים משותפים ששהו אז בישראל. בוב היה רב קונסרבטיבי ובאמצע כתיבת עבודת הדוקטורט בהיסטוריה של יהדות גרמניה. התחתנו באותה שנה והוא קיבל את התואר PhD קצת יותר מאוחר והיה להיסטוריון של יהדות גרמניה בראשית העת החדשה. בתנו הראשונה, נולדה בירושלים בשנת 1979. לאחר מכן בעלי קיבל משרה באוניברסיטת בן גוריון שבבאר שבע ועברנו לבאר שבע כששרית-חן הייתה בת שבועיים. אהובה נולדה בבאר שבע בשנת 1982 וידידה נולדה בארה"ב בשנת שבתון ומיד הגיעה איתנו לבאר שבע בשנת 1985. ברוך השם היו לנו חיי משפחה טובים מאוד. בעלי היה שומר מצוות עם ראש פתוח לכל מיני אפשרויות לעבוד את ה'. הבנות גם ראו שהעדפתי ללמד בבית ספר ממלכתי ולא ממלכתי דתי כי לא רציתי להשתייך רק לחלק אחד של החברה הישראלית. לכן הן ירשו את הפתיחות לדעות שונות בחברה מאיתנו, כמו גם את אהבתנו ללימודים, למחקר ולקריאה – זאת קיבלו הבנות משנינו. הבנות פעלו בפעילויות נוער יהודיות בינלאומיות, הידברות עם מגזרים שונים ל הנוער הישראלי וגם הדריכו בתנועות נוער ויצרו קשרים עם חברים מגנונות שונים ומגוונים. אחרי רצח ראש הממשלה יצחק רבין, פעלו הרבה להידברות בין חלקים שונים בחברה הישראלית.

המשפחה נסעה פעמים רבות לארצות הברית, פעמיים נסענו בשבתונים של בעלי כאשר הבנות היו צעירות (דידי נולדה שם). הנסיעות התכופות בכל קיץ אפשרו להן לחזק מאוד את הקשרים עם משפחותינו שנשארו באמריקה, ללמוד אנגלית ולהכיר חברה אחרת. הן גם התגבשו במהלך נסיעות ארוכות אלו ונותרו קרובות מאוד אחת לשנייה עד היום. חמותי עלתה ארצה וחיה איתנו במשך חמש שנים. למדנו ממנה רבות על כיבוד אב ואם ועל אהבה בין דורית.

זבד הבת של בתנו ידידה – דידי – שנולדה בארצות הברית במהלך שנת שבתון של רוברט שבה לימד היסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת ייל:

אנחנו עם הילדים ואבי, הסבא, הנרי ז"ל

כשעברנו לבאר שבע התחלתי ללמד בבית ספר תיכון מקיף ו', שם לימדתי במשך 23 שנים. אוכלוסיית התלמידים הייתה אחרת מזו שעמה התחלתי בירושלים. זכיתי ללמוד רבות גם מתלמידי בבאר שבע. במהלך שנות ההוראה שלי שם, קבוצת ילדים כבדי שמיעה וחרשים החלו ללמוד בבית הספר ועם הזמן הפכתי לחלק מן הצוות המיוחד שהוכשר ללמד אותם ולמדתי שפת סימנים. הייתי לחלק מצוות "מורי שמע". ילדים אלו מאוד העשירו את חיי והרגשתי שדרכם מצאתי את ייעודי בהוראה.

אמי נפטרה בארצות הברית מספר שבועות לפני לידת בתנו השנייה. הרבה אנשים תרמו כסף לשתול עצים לזכרה ולכבוד אבא ביער קנדה.

אבי היקר, הנרי ז"ל, שותל עץ לזכר אמי קליר- חיה ליבה ז"ל, 1980

ההווה – חזרה לירושלים

אחרי שבעלי נפטר, נשארתי בבאר שבע עוד שבע שנים. אחר כך הרגשתי שהגיע הזמן לשוב אל ירושלים האהובה עלי ועברתי לגור בדיור מוגן במגדלי הים התיכון. אני חיה חיי חברה פעילים מאוד ב"בית" וגם ברחבי העיר, ומרוצה מאוד מהבחירה שלי. ברוך ה' יש לי עשרה נכדים ונכדות ואנחנו קרובים מאוד. את שתי בנותיי שגרות בירושלים אני פוגשת מדי שבוע עם בני משפחותיהם, ואת בתי הבאר שבעית ומשפחתה אני מבקרת לעתים קרובות. אני באבי (סבתא) פעילה מאוד ומשפחתי הנהדרת היא מקור שמחת חיי ונחת.

המשפחה היקרה שלי, פברואר 2020     

סבתא עדינה עם הנכד קדם בסדנת פורים, הקשר הרב דורי, מרץ 2020

הזוית האישית

עדינה: אני רוצה לברך את תכנית הקשר הרב דורי ואת כל הגופים המפעילים אותו, וביניהם את בית התפוצות ומשרד החינוך. התכנית אפשרה לי להתקרב מאוד לנכדי קדם ולפעול אתו למען מטרה משותפת. קדם לקח את תפקידו ברצינות עם המון כבוד ואהבה אלי. הוא התעניין בסיפורי המשפחה ובעברי ואני חושבת שזה נתן לו הזדמנות להתחבר אלי יותר. מאוד אהבתי את הפעילויות שעשינו יחד, זה לצד זו, כמו עשיית נרות חנוכה ומסכות לפורים. אהבתי מאוד לחלוק עמו זיכרונות דרך התבוננות בתמונות של משפחתי וגם נהניתי לחלוק עם שאר המשתתפים בקבוצה. נהניתי מאוד להכיר את הסבים והסבתות הנוספים, לראות אותם עם נכדיהם ולהכיר את הסיפורים השונים על חייהם. הרגשתי מעין קיבוץ גלויות. במיוחד אני רוצה לציין לשבח את המנחה, גב' רויטל קלפוס, שיחד עם נועה, בת השרות הלאומי, השקיעה את כל כולה בקבוצה – בעידוד, במלים טובות, הציעה רעיונות מצוינים להשמה, בחיוכים ובחיבוקים. התכנית הצליחה בזכות אופייה הנהדר ומאמציה הרבים!

שלכם, עדינה ליברלס.

קדם: אני קדם נוימן, הנכד של עדינה ליברלס. שמחתי להכיר את העבר של סבתא שלי ולעזור לה להיזכר בסיפור החיים שלה. עכשיו אני יודע יותר טוב מאיפה באה המשפחה שלי ומה באבי עברה בחיים לפני שהכרתי אותה. היא אישה מאוד אמיצה לדעתי להתחיל ככה חיים חדשים במקום אחר, אני גרתי שנה בגרמניה וזה בכלל לא קל להתרגל לזה שכולם מדברים בשפה אחרת ומתנהגים אחרת. הכרתי את באבי טוב יותר השנה, והיה לנו הרבה זמן יחד בזכות המפגשים בימי רביעי.