מאגר סיפורי מורשת

תיעוד סיפורה של מרגלית בונפול שסופר לטוהר כהן

נולדתי בשנת 1947, בסוריה בעיר חאלב למשפחת בטש.  משפחתי עלתה לישראל בשנת 1949 כשהייתי קטנה, בת שנתיים. זיכרונותי הם מסיפוריה של אימי.

עם הקמת המדינה בשנת 1948, התחילו לעשות בעיות ליהודים תושבי סוריה ואלה התחילו לעלות לארץ בדרכים לא בדרכים ובאופן לא גלוי, כי שלטונות סוריה לא נתנו אז ליהודים לצאת.

יהדות סוריה: "שתי הקהילות הגדולות והחשובות בסוריה הן קהילת דמשק, וקהילת חאלב היא ארם צובא.הקהילה היהודית הגדולה בסוריה מבחינה מספרית הנה קהילת חאלב. תולדותיה של הקהילה היהודית המפוארת בעיר חאלב היא ארם צובא".

 כתובה מסוריה

משפחתי ברחה ללבנון וחיכינו עם עוד יהודים עד שתגיע ספינת דייגים ותבריח אותנו. הגענו לחיפה העבירו אותנו למעברת עולים, שם קיבלנו אוהל מלא חול, שאימי ניקתה אותו בכדי שנוכל להיות בו . בזמן שאימי ניקתה את האוהל, אבי הלך לחפש פרנסה למשפחתי, שמנתה 5 ילדים קטנים. שתיים מאחיותיי הגדולות עלו לבדן ארצה. הם עלו במסגרת עליית הנוער בשנת 1944. כשאני אומרת אחיותיי הבוגרות, אני מתכוונת לאחות שהייתה אז בת 9 ולאחות שנייה שהייתה אז בת 10.5.

אחרי תקופה של חודשיים באוהל בחיפה, אבא שלי לקח אותנו לתל אביב יפו. שם פלשנו לדירה ריקה, של ערבים שברחו. גרנו בחדר אחד קטן וצפוף 8 נפשות. היה מאוד קשה לגור בחדר עם שירותים משותפים והתנאים היו ממש לא טובים ומאוד קשים. הורי עשו מאמצים רבים בכדי להוציא אותנו משם. אבי עבד קשה מאוד ואימי מכרה את כל מה שהיא הביאה מחו"ל ולבסוף הם הצליחו לקנות דירה במרכז העיר תל אביב ומאז חיינו השתפרו מאוד.

כשאני מספרת על אחיותיי הבוגרות שעלו לבדן בעליית הנוער, מדובר בילדים בגילאי 10-12 שעלו לבדם לארץ. כשחושבים היום על ילדים בני 9 ו-10, שהולכים לבד לארץ אחרת, זה נשמע כמו סיפור דמיוני, אבל זה בדיוק הסיפור של אחיותיי. משאית אספה אותם באישון לילה, אמרו להם ללבוש כמה בגדים שאפשר. הן לבשו כמה שכבות, כי זה כל מה שיכלו לקחת איתן, מכוון שלא היה ניתן לקחת מזוודה עם בגדים. כך בגיל כה צעיר, ללא ציוד ללא הורים כך הן הגיעו לישראל.