מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

בריחה והצלה בתקופת השואה

סמואל וחיים בעבודה משותפת
מהעבר של חיים
נשלחתי יחד עם אחותי הבוגרת במשלוח ילדים לבלגיה

בזמן המלחמה לא חל שנוי בחוסר המעש השלטוני בנושא הצלת היהודים
 
שמי חיים קורמן, נולדתי בגרמניה. בשנת 1939 נשלחתי יחד עם אחותי הבוגרת במשלוח ילדים לבלגיה שם נקלטנו ע"י דודתה של אימי.
 
כעבור מספר שבועות הצליחה אימא להגיע ולהצטרף אלינו, וכעבור חודש נוסף גם אבי הגיע אלינו. אנו היינו כעת במעמד של פליטים, והכל היה ארעי במידה רבה. התחלתי ללכת לבית ספר אך הייתי צריך  להתמודד עם שפה חדשה מאחר ושפת הלימוד הייתה "נדרלנדס" שהיא השפה של ארצות השפלה האירופאיות.
 
באותו הקיץ פרצה מלחמת העולם, ואנחנו חרדנו לבאות. התחלנו לקבל ידיעות חמורות מאת הורי אימי ומשפחתה המורחבת בפולין הכבושה. ב 10 במאי 1940 פלשו הגרמנים לבלגיה  ולארצות השפלה. אנו התעוררנו תחת הפצצות כבדות. תוך זמן קצר כבשו הגרמנים את בלגיה ואת ארצות השפלה, ותוך כחודשיים גם הכריעו את צרפת. ביום השלישי של הפלישה ברחנו והצלחנו לעלות על רכבת שפינתה אזרחים מאזור הגבול הגרמני. לאחר נסיעה קשה במשך חמישה ימים הגענו לדרום צרפת שם פיזרו את האנשים בכל הכפרים. זמן קצר לאחר הגעתנו לאותו הכפר ובעוד צרפת עדיין נלחמת נגד הגרמנים אספו השלטונות את כל היהודים מאותם הכפרים וריכזו אותם בטולוז. כאן הכריזו עלינו כחשודים להיות צנחני האויב וגיס חמישי (ז.א. מחבלים ומרגלים!!)
עצרו אותנו בשני אצטדיונים, באחד הגברים ובשני נשים וילדים. למזלנו שלטה אימי בשפה הצרפתית  ועל סמך הדרכונים הפולנים שלנו הצליחה להשתחרר יחד עם הילדים. מאמציה לשחרר גם את אבא נכשלו נוכח עוינותם ובורותם של הקצינים הממונים , רק כעבור מספר שבועות ולאחר כניעת צרפת אמי נסעה למחנה בו הוחזק אבי והצליחה לשחררו. אנו עברנו לעיר מרסיי על מנת לחפש  אפשרויות להמשיך ולברוח.
 
אחר מאמצים  רבים השיגה אמי אישור לנסיעה לעיר שנגהאי אשר בסין, ובהמשך ויזה למעבר דרך ספרד ופורטוגל אך לא  קבלנו אישור יציאה מצרפת ולכן ניסינו לעבור את הגבול הספרדי בחשאי. כל מאמצנו נכשלו ומחוסר ברירה חזרנו ל מרסיי.  בהמשך סבלנו הרבה צרות מהשלטונות שרדפו את היהודים ובפרט את הפליטים. באיזה שהוא שלב בשנת 1941 נלקח אבי למחנה עבודה ובו חלה מאוד ולכן נשלח לבית חולים אשר למזלנו היה בקרבת מרסיי כך שהיה באפשרותנו לשמור על קשר ולדאוג לאבא ככל יכולתנו.
 
בקיץ 1942 החלו הגרמנים ברחבי אירופה בעצירת היהודים ובמשלוחם למחנות ההשמדה. בהיותנו בדרום צרפת, בשטח שבתקופה זו לא הייתה נוכחות גרמנית נעשו רדיפות אלו על ידי הצרפתים ללא עזרת הגרמנים. המצב הלך והחמיר מיום ליום והיה יותר ויותר קשה להסתתר ולשרוד. באיזה שלב השיגה אחותי ניירות מזויפים מאנשים הקשורים למחתרת. ניירות אלה  וכן כתובת של אנשים שהיו מוכנים לעזור לנו, ואשר גרו לרגלי  הרי האלפים,  בקרבת הגבול של שווייץ. בלב כבד נפרדנו מהורינו ויצאנו לדרך ובהגיענו אל האיש הוא הסתירנו בביתו. אסור היה לדעת על קיומנו שמא יתפסו אותנו וגם אותו יענישו קשות, כך שרק אשתו הייתה בסוד העניין. האיש היה בעל תפקיד חשוב בשלטון הקולוניאלי באפריקה ובגלל המלחמה נתקע במולדת. בשיחותינו הליליות התברר שהאיש הינו "הוגנוט" ( מיעוט פרוטסטנטי שנרדף קשות בעבר ) ואשתו הייתה ממוצא יהודי שאיש לא ידע עליו.
 
הסתתרנו כיומיים ובזמן הזה בדק האיש את אפשרויות התנועה לעבר הגבול. כעבור יומיים יצאנו בבוקר לכוון הגבול ובהתקרבנו התחלנו במסע רגלי מפרך בשטח. בצהרי היום השני, לאחר שהתקרבנו לגבול, נפרד ידידנו מאיתנו לאחר שהסביר לנו איך להמשיך בדרך ולעבור את הגבול. כעבור זמן חסמו שני אנשים בלבוש אזרחי,  את דרכנו ואיימו עלינו אך לבסוף נתנו לנו ללכת ואף הדריכו אותנו איך להמשיך. עם רדת הלילה הגענו אל משמר הגבול השוויצי ולאכזבתנו הודיעונו שהשלטונות מסרבים לתת כניסה ולהצילנו. השומרים הסכימו רק להשהות את גרושינו עד רדת הלילה ולא למסור אותנו לידי המשמר הצרפתי. כך אמנם עשו, ומחוסר ברירה התרחקנו מהגבול והתחבאנו. עם שחר ירדנו לאיזה כפר ועלינו על אוטובוס כדי לחזור לאיש הקשר שלנו כי לא הייתה לנו כל אפשרות אחרת. בדרך גם נתקלנו בביקורת מסמכים שממנה ניצלנו רק הודות לתושייתה וקור רוחה של אחותי.
 
לבסוף הגענו לאיש הקשר. זה היה מופתע מאוד ומהר להחביא אותנו באסם עזוב בשדה כדי שלא נתגלה כולנו. מיטבנו חיפש קשרים שיוכלו לעזור לנו בדרך להצלה ובינתיים דאג לנו למסתור ולאוכל ובלילות היו לנו הרבה שיחות מעניינות . בין היתר הוא סבר שבעיית  היהודים צריכה להיפתר על ידי התבוללותם  ואני טענתי שאנו עם ככל העמים ואנו צריכים לחזור למולדתנו ל ארץ ישראל.
 
כעבור חמישה נמצאה אפשרות לצרף אתנו לקבוצת אנשים שיעברו את הגבול בעזרת מבריח ולצורך זה נתנו את מעט הכסף שאוד היה לנו וגם השעונים. מאוחר יותר הבנתי שהדבר כנראה אורגן על ידי אנשי סיוע נוצריים. בלילה הופגשנו עם המבריח וקבוצה של כ עשרה פליטים ויצאנו לדרך. נסענו אל תוך שטח גבעי-הררי והתחלנו לעלות על רכס כאשר העלייה הלכה וקשתה. על פי התכנית היה המבריח אמור להביא אותנו אל אסם שבמורד ההר בצד השוויצי ומשם יבוא מי שהוא לקחתנו. בפועל, כאשר הגענו אל הגבול, במרומי הרכס, טען והמבריח שהוא מסתכן להתגלות לאור היום אם ימשיך איתנו. הוא  הצביע לכוון שבו נמצא האסם ונעלם. הירידה הייתה אף קשה מן העלייה להר אך מחוסר ברירה המשכנו למרות שילד כבן 12 מעד ונפגע בראשו ואחותי נקעה קרסול.לבסוף הגענו אל האסם באור יום מלא והתחבאנו בו. כעבור זמן מה הופיע בחור צעיר ואמר שהוא בא לקחת גב'…. ( אישה אחת מתוך החבורה שלדעתי הייתה משומדת ). טענותינו שהובטח שייקחו את  כולנו לא הועילו ואנחנו נשארנו.  כעבור זמן מה הגיע אלינו סיור של שומרי גבול שווייצרים (במקרה ??) שהודיעו לנו שנגורש חזרה לצרפת. לאור תחנוננו הם פנו לממונים אשר אישרו כניסתם של הילד הנפגע וזוג שהגבר כנראה קיבל התקף לב.
 
יצאנו אפוא לכיוון הגבול אך בגלל צליעתה של אחותי נשארנו מאחור עם אחד השומר והקשר עם האחרים אבד הסתבר שהשומר הזה היה מוכר לנו עוד מניסיוננו הראשון לעבור את הגבול וגם עכשיו השתדל עבורנו, אך ללא הועיל וכפי שסיפר לנו מאוחר יותר הורה לו הקצין גם להשתמש בכוח באת צורך. בעוד אנו משתרכים לעבר הגבול  אמר לנו השומר שהוא החליט לעזור לנו בשיתוף עם ידיד, בעל משק באזור. הוא נתנו הראות מפורטות לשם ביצוע התכנית . לאחר שנעבור לצד הצרפתי עלינו להתרחק ולהסתתר כדי שלא נתגלה ויותר מאוחר לחזור לצד השוויצי בדרך שהוא תיאר לנו.  עלינו להיזהר שלא נתגלה לאנשי המשמר השווייצרים שאחד מהם אף נעזר בכלב. עלינו להגיע לבקתה בהרים שבבעלות ידידו והמשמשת לריכוז העדרים בקיץ.
 
בבקתה תמתין לנו עובדת  אשר כבר תודרכה ותסתיר אותנו עד שבעל המשק יבוא לקחתנו.  וכך היה בדיוק ולמזלנו נכנס שם סיור של אנשי משמר רק לאחר שכבר הסתתרנו בקש. באמצע הלילה הגשום בא בעל המשק וירד איתנו לכוון העמק, אל משקו שהיה בחצי הירידה.  אנחנו הוסתרנו באסם ובחורה צעירה, שכנה התנדבה וכתבה מכתב אל קרובינו בציריך כדי לתאם מועד לבואם לקבלנו בתחנת הרכבת שבמורד העמק.
 
חמישה ימים היינו מוסתרים ואז בלילה הוביל אותנו בעל המשק לעבר הכפר כאשר מצילנו, שומר הגבול בא לקראתנו וממרחק השגיח שהכול מתנהל כשורה ובסוף מכניס אותנו, בזהירות אל דירתו.  שם המתינה אשתו של השומר ועזרה לנו כדי שנוכל להתרחץ, להתנקות ולסדר את בגדינו לאחר שהיינו קרוב לחודש בדרך. למחרת בהשכמת הבוקר ירדנו לתחנת הרכבת שם פגשנו בן דוד רחוק, איש צעיר יליד שווייץ, אשר לקח אותנו לציריך  ובזה נשארנו לבסוף עד סוף המלחמה בשווייץ. להבנת העניין, השלטונות השווייצרים  עשו מאמצים רבים למניעת כניסת של יהודים נרדפים  אל מדינתם, ורק אלה שהצליחו  למרכז המדינה מבלי להתגלות נשארו כי השלטונות לא רצו לעורר את דעת הקהל ולחצים חיצוניים.
 
לאחר המלחמה כאשר נודעו הדברים והשלטונות נאלצו להודות בשערורייה הם טענו " ילדים עד גיל 16 הורשו להיכנס תמיד" וגם זה היה שקר חצוף לאור סיפורי ודומים.
 
אחרית דבר – משוב
בחרתי לספר את הקטע הזה של קורות חיי כדי לסייע לדורות הבאים לדעת ולהבין את יחסם של הגורמים השונים אל היהודים הנרדפים. כוונתי ליחס הממשלות והשלטונות של מדינות אירופה בעיקר מצד אחד ומצד שני של האזרחים השונים. לא רשמתי את הדברים כדי לספר על התלאות שעברתי אישית אלא כדי ללמוד מהם על הכלל, על מה שעבר על עמינו. הכוונה  להמחיש אמיתות חשובות על יחס  השלטונות  השונים אל היהודים הנרדפים מצד אחד ויחס האזרחים מצד שני.
יחס השלטונות עם עלית הנאצים לשלטון הלכו ונסתתמו אפשרויות הבריכה כי הארצות השונות היו אדישות לרדיפות. סגירת הגבולות נעשתה הרמטית יותר ויותר ואף הובילה, לפעמים לשיתוף פעולה עקיף בין הגרמנים לארץ אחרת. יוצא מן הכלל היו מספר ארצות מערביות שסמוך לפרוץ המלחמה קלטו אלפים אחדים של ילדים. גורמים בינלאומיים לא השמיעו קולם. בולט סירובים העיקש של המעצמות לשבש את תנועת הרכבות אל מחנות ההשמדה ופעילותה של בריטניה ( ששלטה בארץ ישראל ) למניעת הגעת יהודים לארץ. יחס האזרחים    בגרמניה ובארצות הכבושות היה שונה מארץ אחת לאחרת וכן בתקופות שונות. יש לזכור שאנשים שנתפסו או נחשדו בסיוע  ליהודים היו צפויים לעונשים כבדים ואף מוות, הם ומשפחתם.
 
תשע"ה 2015

מילון

"הוגנוט"
מיעוט פרוטסטנטי שנרדף קשות בעבר

ציטוטים

”צנחני האויב וגיס חמישי “

”סיפורי יסייע לדורות הבאים לדעת ולהבין את יחסם של הגורמים השונים אל היהודים הנרדפים.“

הקשר הרב דורי