מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

בריחה הצלה אומץ תושייה ותקומה

סבתא ואלעד, 67 שנים מאוחר יותר
סבתא הגיעה לישראל. פברואר 1948
סיפורה של משפחת דימט, 1940-1950

כאשר אנחנו נפגשים עם סבתא, היא מספרת לנו סיפורים מרגשים ומרתקים על המשפחה בתקופת מלחמת העולם השנייה ועל העלייה לארץ. בעקבות הסיפורים האלה החלטתי לחקור וללמוד את הנושא. את החומר ליקטתי מהסיפורים של סבתא והראיון אתה, מספר הזיכרונות של סבתא רבתא שלי ליזה, מצילומים, מקטעי עיתונות, ומהעדויות המוקלטות של סבא רבא שלי ליוניה. התעניינתי במיוחד בסיפורי האומץ, הקרבה המשפחתית והדאגה אחד לשני. הסיפור המובא כאן בעקבות הריאיון עם סבתא הוא חלק קטן ביותר מסיפור ההיסטוריה המשפחתית שלי, משפחה מאושרת, שמחה, משכילה ומבוססת אשר בין לילה התהפך עליה עולמה.

הריאיון עם סבתי עדינה:

אני רואה זכות גדולה באסוף זיכרונות המשפחה ותיעודם יחד אתך, אלעד. התמונה הראשונה העולה בעיני רוחי היא זאת של משפחה מאוחדת וקרובה המסבה סביב שולחן של שבת או של חג בתל אביב. כל הדמויות הלוקחות חלק בספור זיכרון משפחתי זה, חוץ מאשר אחותי ז'נצ'קה ז"ל, נמצאות כאן. אנו, דור הילדים השני והשלישי שומעים ובולעים בצמא את סיפורי ההישרדות והגבורה המסופרים לנו ע"י ההורים והסבים. בורכתי בהורים אשר תיעדו את עברם למען הדורות הבאים – אבי באמצעות ראיונות מוקלטים לפרויקט "שואה' של שפילברג, ואמי, אשר בגיל 90 כתבה את זיכרונותיה בפרוט רב. זכיתי ובורכתי בך, אלעד, נכד אשר כמוני אוהב ללמוד, לשמוע ולהאזין, מפנים ומתחבר ברגש רב ובהערכה אל העבר, ומכבד את מסורת המשפחה.

תמונה 1
                      הורי בירח הדבש 1937

אתחיל את הסיפור בספטמבר 1940 בעיר בנדרי שבאזור בסרביה. אמי הייתה אז בת 24 ואבי בן 27. משפחתי חיה באהבה ובאושר רב. באותה תקופה הם התגוררו בבית רחב מידות שבו חיו כמה דורות יחד: אמי ואבי, בתם התינוקת ז'נצ'קה, סבי חנניה וולובץ וסבתי סוניה בורס (אברבוך) הורי אמי, אחיה סמוניה ואשתו אנטוניה.

תמונה 2

לאחר שהשמועות על תחילת המלחמה באירופה ופרעות ביהודים הגיעו אליהם, קנה אבי ליוניה אשר התחנך כציוני אטלס, תכנן באמצעותו דרך בריחה ברגל לפלשתינה, ואף סימן אותה באטלס. כדי לא להשאיר תעודות ומסמכים חשובים הוא חתך את סוליות הנעליים של אמי ליזה ודחק אותם לשם. האטלס ליווה אותם עד הגעתם לארץ ישראל ונמצא עתה בידינו:

תמונה 3

התכנית של אבא לא יצאה לפועל. בין לילה חיי המשפחה השתנו ללא הכר. רעש מחריד אזנים הרעיד את העיר: בנדרי התמלאה במאות טנקים רוסיים אשר פלשו ועברו את נהר הדנייסטר וכבשו את האזור. מיד עם הכיבוש הפקיעו הרוסים כל עסק ותעשיה פרטיים כולל מפעל להפקת שמן מגרעיני חמניות שהיה שייך למשפחה. אבא ודוד סמוניה גויסו לצבא הרוסי. הצבאות הגרמניים התקדמו לעבר בנדרי. מתוך מודעות לקורה באירופה ליהודים, לרצח במחנות הריכוז, להשמדה, וכדי להימלט מגורל דומה ולהציל את הנותרים, המשפחה החליטה לברוח. הם ארזו כמה חפצים חיוניים,  נעלו היטב את ביתם היפה והעמיסו את חפציהם על עגלה רתומה לסוס שניתנה להם על ידי שכן. הם קיוו לחזור יום אחד הביתה. הם עזבו בלב כבד ללא כל מידע על אבי ועל דודי סמוניה.

הם החלו לנסוע מזרחה, חצו שדות, עברו על גשר מעל נהר הדנייסטר, הגיעו לעיר הנקראת טירספול ונשארו שם. זמן קצר לאחר מכן פלשו הגרמנים לטירספול ורצחו את רוב יהודי העיר. שוב נאלצו לברוח, הפעם צעדו ברגל, יום ולילה דרך יערות צפופים וחשוכים מאד, בדרכים בוציות מבלי לדעת לאן יגיעו. לאחר ימים הבחינו מרחוק בפסי רכבת, התקדמו לעברם וראו רכבת מסע עם קרונות פתוחים. הרכבת עצרה, ויחד עם פליטים מותשים נוספים אשר ברחו מפני הגרמנים, עלו עליה. הרוסים אפשרו לכל אדם הבורח מפני הגרמנים לעלות על הרכבות ללא כל שאלה מיותרת. לאורך דרך הבריחה המשיכו לחפש את אבא ואת סמוניה. כולם היו באפיסת כוחות, מורעבים וצמאים. הרכבת עצרה בתחנות ליד מחנות עבודה. העצורים התאספו לאורך הגדרות, מזוהמים ולבושים בקרעים. מאחר וארזו עימם סבון חילקו אותו לעצורים ובתמורה קיבלו לחם שחור. באותו זמן, אבי נאלץ לצעוד עם הצבא לאורך מאות קילומטרים. הגדוד שלו הגיע אל העיר בלץ. כאשר העיר עלתה כולה בלהבות, התקבלה פקודה לסגת. למזלם הרב, אחרי ימים ארוכים של חיפושים, התרחש נס. אבי הגיע אל אחת התחנות בהן הרכבת עצרה ואז אמא הבחינה בו. היה זה איחוד מרגש ביותר. מאוחר בלילה, כאשר היו בטוחים שאף אדם לא רואה אותם, הצטרף אליהם על הרכבת. מיד הוציאה אמא בגדים אזרחיים אשר ארזה במטען ואבא לבש אותם. בכל תחנה אבא ירד ונכנס לעיירות במטרה להשיג מים ומזון. המזון היחיד בנמצא היה קופסאות של שימורי סרטנים.

תמונה 4
           העיר בנדרי מוקפת בעיגול על גדות נהר הדנייסטר

יום אחד קרה מקרה נורא במיוחד: המפציצים הגרמנים החלו להפגיז, הרכבת עצרה, אך המשפחה לא הצליחה לברוח אל היער. כולם ירדו מן הקרון ונשכבו בטור, אחד אחרי השני, בין הפסים וגלגלי הרכבת. אבא הכניס את ז'נצ'קה למעילו והגן עליה בגופו. לפתע פתאום, נהג הרכבת אשר היה אנטישמי, ללא כל הזהרה, החל לנהוג ברכבת קדימה ואחורה. אבא תפס את ז'נצ'קה וזרק אותה אל עבר היער. לאחר מכן הצליח לזרוק את אמא, את סבא חנניה, את דודה אנטוניה ואת סבתא סוניה. לרוע המזל סבתא סוניה לא עזבה את ידו של אבא וגלגלי הרכבת קטעו חלק מאצבע יד ימין שלה.

למרבה המזל הצליח אבא לחלץ עצמו. הרכבת הגיעה אל העיר רוסטוב. משם, כשהם גוררים עגלה ועליה חפציהם צעדו במשך ימים ולילות עד אשר הגיעו לקולחוז בשם "קמנקה" בהרי הקווקז. הקולחוז התנהל כקיבוץ שיתופי. תושבי הקולחוז, בורים ביותר, מעולם לא יצאו ממנו. עם הגעתם השתכנו בצריף עץ קטן ללא חשמל וללא מים. אבא אסף אבנים מהסביבה, בנה מעין תנור מחוץ לצריף, אסף עצים והדליק אש. מיד התאספו סביבם כל תושבי הקולחוז והביטו בפליאה בתנור אשר לא ראו כמותו מעולם. מובן שאבא התנדב לבנות כמה תנורים דומים לתושבים. לאחר תקרית זאת, מנהל הקולחוז התעניין לדעת מה כישוריו של אבא, שהיה מהנדס מכונות, וכיצד יוכל אבא לתרום לקולחוז. אבא תיקן את המכונה הטוחנת גרעיני חיטה כדי שיוכלו לייצר קמח, הוא תיקן את משאבת המים, והפך מיד לאדם ללא תחליף. בתמורה לעבודתו המשפחה קיבלה מאכלים מקומיים שהתקבלו בשמחה – וורניקי, פלמני וכד'. עד היום כולנו במשפחה אוהבים מאכלים אלה.

מאחר וכל הגברים היו מגויסים לצבא הרוסי, אמא ודודה אנטוניה הצטרפו אל הנשים בקולחוז לעבודה הקשה בשדות. הן הגיעו עד לאפיסת כוחות. כתוצאה משמועות על הגרמנים המתקדמים אל עבר הקווקז החלו שוב הרוסים לגייס גברים לצבא. בני המשפחה ידעו שעליהם לברוח. אבא שיגר מסר אל דוד סמוניה באמצעות דודה שהייתה אשת קשר בין כל בני המשפחה לכל אורך תקופת המלחמה, וביקש ממנו לפגוש אותם בנמל רוסטוב שלחופי הים השחור. לפני שהצליחו לברוח נכנסו חיילים רוסיים אל הצריף שבו גרו וחיפשו את אבא. הוא הצליח להתחבא מתחת למיטה. באותו לילה, באמצע חודש נובמבר רוסי קר ביותר אמא ארזה עבורו מעט מצרכי מזון, ואבא ברח כשכלבים רודפים אחריו. למחרת בבוקר, נסעה יתר המשפחה לרוסטוב שם פגשו את אבא. גם דוד סמוניה מצא אותם שם. לאחר שבועיים הותר להם לעלות על אנייה והם הפליגו לסטלינגרד, הנקראת היום וולגוגרד. בסטלינגרד המשפחה אוחדה עם הוריו של אבא, ועם רעיה, אחותו של ליוניה, שהייתה בהריון. איזיה, בעלה של דודה רעיה היה מגויס לצבא הרוסי. מכיוון שהגרמנים היו קרובים מאד והתקדמו מרגע לרגע, עלו כולם שוב על אנייה והפליגו על נהר הוולגה לכיוון אסטרחן.  כאשר עגנו לכמה שעות, קרח כיסה את האדמה. כולם היו מורעבים. בבקתה מוזנחת אליה נכנסו מצאו שוב שימורי דגים וסרטנים.

בוקר קפוא אחד ליוניה וסמוניה יצאו לחפש מזון ועשו דבר מה בלתי צפוי – הם ראו כלב הנושא לחם בפיו. רדפו אחריו, תפסו אותו והוציאו את הלחם מפיו. הם עשו ככל יכולתם כדי לספק מזון לז'נצ'קה. הגרמנים המשיכו בפלישה לכיוון מזרח והמשפחה המשיכה בניסיונות להתרחק מהם. בשיט על נהר הוולגה הגיעו אל הים הכספי. על החוף נמלטו אל רכבת פליטים, וקיוו להגיע למקום בו תהיה להם אפשרות להתיישב בשלווה. אחרי ימים ארוכים ברכבת ז'נצ'קה חלתה, פיתחה חום גבוה ופריחה על העור. היא חלתה בשנית. רופא אשר נסע איתם ברכבת נתן לה תרופות אך דבר לא עזר. ליבה הקטן לא עמד בכך והיא נפטרה שלווה בשנתה ב 4 לדצמבר 1941. היא הייתה בת 3.5 במותה. הרכבת עצרה בעיירה קטנה הנקראת לגווייה (Lugovaia). אבא אסף את ז'נצ'קה בזרועותיו ונשא אותה אל עבר תחנת משמר אזרחי שם היו מנוסים במקרים טרגיים כאלה. הם הניחו את ז'נצ'קה בארון קבורה קטן וקברו אותה בשדה. היה זה האסון הנורא ביותר אשר קרה להורי. הם לא חשבו שיוכלו להמשיך לחיות ללא ביתם הקטנה והאהובה ואמנם לעולם לא התגברו על כך.

תמונה 5

כשנפשם שבורה הם המשיכו בנסיעה והרכבת הגיעה לאזור קזחסטאן שבאסיה התיכונה. ב-9 לדצמבר 1941 הגיעה המשפחה לעיר דז'מבול. מיד העבירו את רעיה לבית חולים מקומי ושם היא ילדה את בן דודי גרי. בדז'מבול מצאו בית קטן עבור כולם, ובו מטבח ותנור. בכל יום ראשון יצאו לשוק כדי למכור מחפציהם ולקנות מזון. שוב קרה אסון כאשר סבי מצד אבא, בנימין, חלה במחלה קשה מאד ונפטר ביום 27 לדצמבר 1941. היה זה החודש הקשה ביותר בחיי המשפחה בקזחסטאן החלו שוב לגייס לצבא הרוסי. דוד סמוניה גויס ונשלח לסיביר, למקום הנקרא סוורדלובסק, שם עבד במפעל ייצור צבאי. הטמפרטורה במקום הייתה הרבה מתחת לנקודת האפס. אבא הצליח להשתחרר מהצבא לאחר שנתן שוחד לרופא צבאי, אשר זייף מסמך האומר שאבי חולה באפילפסיה (מחלת הנפילה). אשפזו אותו בבית חולים תחת השגחה, במחלקת חולי אפילפסיה. במחלקה למד מהם איך להיראות כמקבל התקפים, רעד עוויתות וכו', ורק אז שוחרר. תוך חיפוש מזון בשוק המקומי אבא מצא קופסאות מלאות באבקה שחורה. בבית הוסיף לאבקה שאריות של שעוות נרות מותכים וכך ייצר משחת נעליים. החיילים והתושבים היו זקוקים לה נואשות כדי להגן על מגפיהם. הם מכרו את משחת הנעליים בשוק בהצלחה רבה. מעולם לא היו "עשירים" כל כך. בכסף השתמשו כמובן לקניית מוצרי מזון. בנוסף לכך החל אבא לייצר נרות. בכסף שהתקבל ממכירתם אמא ודודה אנטוניה קנו בשר שפנים והכינו קציצות. בכל בוקר, עם חשכה, לפני זריחת השמש, מילאו שקים בקציצות חמות ויצאו לעמוד בדרך בה עברו החיילים בדרכם אל החזית. הקציצות נמכרו מיד. עד היום, קציצות בתפוחי אדמה הוא המאכל האהוב על המשפחה והמתכון עובר מדור לדור.

כדי לבדוק כיצד יוכלו להמשיך ולהתקיים סיירו בסביבה. במרחק מה מהבית מצאו שדה ריק. הם ניקו וניכשו אותו, עדרו את האדמה, שתלו תפוחי אדמה, כרוב, כרובית, צנון וירקות נוספים. כאשר הירקות הבשילו, מכרו אותם לעוברי אורח. ככל שהתקדמו הגרמנים, אנשי הערים הגדולות ברחו אל הכפרים. משרד הפטנטים הרוסי עבר מסנט פטרסבורג לדז'מבול, ואבא, עם כישוריו המיוחדים, התקבל מיד לעבודה. הוא קיבל שכר טוב ובעיקר, זכויות מזון נוספות. סבא חנניה הועסק כרואה חשבון במשרד ממשלתי. כאשר החלו הגרמנים לסגת ממוסקבה, משרד הפטנטים הממשלתי רצה להעביר את אבא עם כל משפחתו למוסקבה אך הוא סרב מאחר ומטרתו האחת והיחידה הייתה להגיע לפלשתינה בעזרת האטלס שברשותו. בשלב זה הדבר היה עדיין בלתי אפשרי לביצוע. כולם חיכו בקוצר רוח לתום המלחמה. ב – 28 לנובמבר 1944, שלוש שנים לאחר שהגיעו לשם, עזבה דודה אנטוניה כדי להצטרף לדוד סמוניה בסוורדלובסק שבסיביר, ואילו המשפחה, הורי, סבתא סוניה וסבא חנניה, החליטה לעזוב את דז'מבול ולחזור הביתה. הם עלו על קרון בהמות עמוס בפצועי מלחמה ובפליטים ונסעו מערבה לכיוון הבית בבסרביה. הם הגיעו לקישינב בירת בסרביה. לפני פרוץ המלחמה הייתה זאת עיר יפיפייה אך במשך המלחמה הופגזה ונהרסה. מאחר וליוניה היה מהנדס הדובר שלוש שפות, מצא מיד עבודה כמנהל מפעל ייצור צבאי. בזכות זאת קיבלו דירה, עצים לחימום, מזון ושכר גבוה. בתחילת 1945 איתרו אנטוניה וסמוניה את המשפחה דרך אשת הקשר והצטרפו אליהם בקישינב. ביום 8 למאי 1945 הסתיימה המלחמה באירופה. מאחר ושנאו את המשטר הקומוניסטי שקלו הורי לברוח מרוסיה. באותו זמן נפתח מעבר הגבול בין רוסיה לרומניה בעיר צ'רנוביץ.

במאמצים רבים קיבל אבא "חופשה" מהעבודה, הם מכרו את כל חפציהם ונסעו לצ'רנוביץ. באותו זמן אמא הייתה בהריון. הם מצאו חדר כדי לגור בו וחיכו לרישיון מעבר לרומניה. בינתיים תאריך הלידה קרב. בתי החולים היו עמוסים בחולים ובמחלות מדבקות. אמא החליטה ללדת בבית. בעזרת מיילדת ורופא שכן נולדה בתם התינוקת, היום סבתא גאה לחמישה נכדים אהובים, ב 23 למרץ 1946, בשעה 1:00 לפנות בוקר. אמא קראה לתינוקת אדריאנה. לאחר שבועיים קיבלו רישיון מעבר, עזבו את צ'רנוביץ ועלו עם תינוקת זעירה לאוטובוס אשר הוביל אותם למעבר גבול בעיר סירט. שם בדקו החיילים הרוסיים את חפציהם ובגדיהם וחיפשו כסף ותכשיטים. הם לא מצאו את התכשיטים אשר הוחבאו ביצירתיות רבה לפני שעזבו. למחרת נסעו לבוקרשט. שם יצרו אמא ואבא קשר עם ארגון ציוני, המוסד לעליה ב', זרוע של ארגון "ההגנה". המוסד ארגן העפלה חשאית אשר הייתה בלתי חוקית ומנוגדת לחוקי המנדט הבריטי. ב 24 לדצמבר 1947 באמצע לילה של שלג וכפור ניתנה ההוראה. חלומם של הורי עמד להתגשם. כל אחד מבני המשפחה ארז תרמיל גב אחד. אמא קשרה לחגורתה את הבובה האהובה עלי, ואילו את הבובה של ז'נצ'קה הכניסה לתרמיל.

הדרך מבוקרשט לבורגס

תמונה 6

אבא בגיל 34, אמא בגיל 31 ,ילדתם התינוקת, סבא חנניה וסבתא סוניה יצאו לדרך. הם עזבו את הבית בחשש מהבלתי נודע. ברחוב חיכתה מכונית של המוסד אשר הובילה אותם למבנה של בית ספר. שם חיכו קבוצות פליטים וניצולי שואה. בבוקר הובלו לתחנת רכבת והועלו על קרונות משא אשר הובילו אותם עד נהר הדנובה. הרכבת עצרה בגבול עם בולגריה ומשם נאלצו לחצות את הדנובה הקפואה ברגל. המבצע היה קשה ביותר. בקור המקפיא, על שכבת קרח, היה צורך לעזור להורים, לשאת אותי עטופה ומוגנת, ולשאת את תרמילי הגב. הייתי אז בת שנה ו-9 חדשים. אחרי חציית הדנובה נאלצו לצעוד על הקרח במשך יום שלם עד אשר פגשו קרונות רכבת בולגרית אשר הובילה אותם למקום מפגש הדנובה עם הים השחור. הם הגיעו לעיר הנמל בורגס שבבולגריה ושם עלו על אנייה אשר נקנתה על ידי המוסד לעליה ב' בשם "פאן יורק". העלייה ארכה שעות ארוכות. אלפי אנשים עמדו בתור בקור דצמבר המקפיא, אצבעות הרגליים והידיים קפואות. יחד איתם עלו 7500 מעפילים.

תמונה 7

מאחר והאנייה נבנתה עבור 1500 אנשים, הכינו עבורם מדפי עץ כדי לאפשר עליה של מעפילים רבים כל כך. על האנייה, זחלו כולם ונשכבו על המדפים, שורות, שורות וקומות קומות. זמן השיט נראה כנצח. בחצות הלילה של 31 לדצמבר 1947 כיתרו אניות צבא בריטיות את האנייה ועצרו אותה. קבוצה של קצינים בריטיים עלתה על האנייה ומפקדם הורה לקברניט להשיט את אותה לקפריסין. תחנונים לא עזרו. לא נותרה ברירה אלא להשיט את האנייה לקפריסין. הגענו לקפריסין ביום 1.1.1948.

תמונה 8

 "פאן-יורק", האנייה עליה שטנו לארץ ישראל והמדפים עליהם שכבנו בזמן ההפלגה

תמונה 9
                                                                                                                נתיב ההפלגה מבורגס לקפריסין

לאחר עגינת האנייה בקפריסין הוכנסנו מיד אל בנין עץ קר ששימש כבית המכס. שם הפשיטו אותי לחלוטין כדי לחפש חפצים אסורים על גופי. מצאנו עצמנו בתוך מחנה פליטים גדול מאד בו שהו פליטי שואה מפולין. הפליטים יצאו כדי לראות את העצורים החדשים.

אחת הנשים הציעה לאמא להצטרף אליה כדי שלא תצטרך לשהות בחוץ בלילה הקר. באוהל שלה חיממו מים כדי לרחוץ ולהשקות אותי. אמא סיפרה שהייתה מאושרת! המארחת סיפרה לאמא שהתרשמה ממנה, נושאת את בתה בזרועותיה, תרמיל על גבה כאשר בצדו האחד מיטלטל סיר לילה ואל הצד השני קשורה בובתי האהובה. אפשר היה לזהות את הבובה על פי נשיכות שיני על זרועה. מעולם לא שכחה את טוב ליבה של האישה בקפריסין. במשך הלילה סבא, סבתא ואבא הקימו את האוהל אשר קיבלו. אבא הניח קרשים על האדמה ועליהם הניחו את מטענם. כולם השתרעו וישנו עליו מכוסים במעילים. מחנה המעצר היה גדול מאד, מוקף בגדר תיל דוקרני ובשומרים בריטים חמושים. אני הייתי בת שנה ו- 10 חדשים והתרוצצתי בין האהלים. אמא סיפרה לי שהייתי מלאת חיים ועליזה. השומרים הבריטים קראו לי להתקרב אליהם. הייתי מגיעה אל הגדר, ושם פינקו אותי במעדנים אותם לא הכרנו עד אז – שוקולד, תפוזים ובננות.

תמונה 10

ביום ה', 7 לפברואר 1948 התירו הבריטים למשפחות עם ילדים לעזוב את קפריסין ולהפליג לארץ ישראל. הורי עזבו יחד אתי ואילו סבא וסבתא נאלצו להישאר והגיעו בשלב מאוחר יותר. עלינו על סירה קטנה יחד עם שליח סוכנות ושטנו כל הלילה. למחרת בבוקר, 8 לפברואר 1948 הגענו לחיפה. חלומם של הורי התגשם. הם היו מלאי תקווה. בינתיים התרחש אירוע היסטורי: ב – 29 בנובמבר 1947 החליטה עצרת האומות המאוחדות על סיום המנדט הבריטי ותכנית החלוקה – הקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל: מדינה יהודית ומדינה ערבית. הערבים התנגדו לחלוקה מאחר ורצו לקבל את כל שטח מדינת ישראל. כתגובה החלו לפרוע ולהילחם בישוב היהודי בארץ.

 

תמונה 11

הגענו ארצה כחודשיים לאחר ההצבעה באו"ם. כאשר הגענו לנמל חיפה חיכו לנו משוריינים כדי להגן על הנוסעים מפני היריות, הרימונים והפצצות שהושלכו מכל עבר. מיד נלקחנו מהסירה אל המשוריינים, והוסענו אל מחנה צבאי קרוב לחדרה. הוכנסנו אל צריף עץ ענק בו חיכה נציג הסוכנות. כאשר הגיע תור הורי להרשם, שמע נציג הסוכנות את שמי "אדריאנה”. הוא הצהיר שזהו לא שם עברי ויש לתת לי שם עברי. הוא הציע את השם עדינה, וכך נקראתי מאז. אבא, ליוניה, נקרא בישראל אריה, ושמה של אמא שונה מליזה ללאה. קיבלנו אוהל ושתי מיטות צבא מתקפלות, מזון, ירקות ופירות אשר לא ראינו במשך שנים! הועברנו למחנה עולים המוקף ומוגן בשקים ממולאים בחול. בלילות היה צורך לשמור על חשיכה מוחלטת כדי שלא להיחשף. כאשר הגענו לארץ ידענו כי דוד מישה, אחיו של אבא, אשתו קלרה ובנם בני בן ה-7, אשר הגיעו ארצה 5 שנים קודם לכן מתגוררים בתל אביב. לאחר זמן מה הם אספו אותנו ממחנה העולים ולקחו אותנו לביתם בתל אביב.

ברחוב  מונטפיורי 38, צמוד לבית הפגודה. גרנו עם משפחתו של בן דודי הגדול בני במשך כמה חדשים. הוא לימד אותי שספרים יכולים להיות החברים הטובים ביותר שלי, ממנו למדתי שהדמיון הוא הגבול כשמדובר בצעצועים או חוסר צעצועים, כפתורים צבעוניים יכולים להיות חיילים בודדים או גדודי חיילים המצוידים היטב ומוכנים להילחם. אהבתי את קרב הכריות אתו, כשנוצות מתעופפות באוויר למגינת ליבם של ההורים.

תמונה 12
            בן דודי הגדול בני, בכניסה לבית ברחוב במונטפיורי

 

משפחתי הגיעה לארץ ישראל רק כמה חודשים לפני שהפכה למדינה חופשית. עם עזיבת הבריטים בשנת 1948, הפכה ישראל לארץ של עלייה גלויה. אלפים רבים של יהודים ניצולים עלו ארצה. תנאי המחייה בארץ היו קשים מאוד. לא היה די דיור ואוכל, האוכלוסייה עבדה קשה מאוד וכולם ניסו להתפרנס. קיבלנו מנות מוקצבות של מוצרי מזון באמצעות תלושים:

תמונה 13

אחרי תקופה קצרה הורי מצאו חדר בבניין ישן ברחוב מקווה ישראל 4 בתל אביב. במסדרון ארוך משותף התגוררו עשר משפחות אשר התחלקו במטבח יחיד וחדר אמבטיה אחד. כל משפחה התגוררה בחדר אחד. עברנו אל אחד מהם, כאשר בשלב מאוחר יותר הצטרפו לחדרים האחרים סבא וסבתא מצד אמא, סבתא מצד אבא וכן זוהר והוריו. את המזון אשר הוקצב על פי תלושים, שמרו במקרר קרח, ואת הארוחות אמא בישלה על פרימוס. חודשים ספורים לאחר שהגענו, הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל. ערב רב של אנשים נרגשים יצאו אל רחובות תל אביב ונהרו אל עבר אולם העצמאות ושם, עם החוגגים את לידתה של המדינה היו הורי כשאני יושבת על כתפיו של אבא.

למחרת, המציאות השתנתה. כל מדינה ערבית הכריזה מלחמה על ישראל. מלחמת העצמאות החלה. אבא גויס מיד לצבא ושוב היה עליו להילחם. הייתה זו מלחמה קטלנית עבור רבים מאלה שחלמו על מדינה משלהם, בית לילדיהם ונכדיהם. כל המשפחה קיוותה להתאחד מחדש. לאחר זמן מה הגיעו ארצה מרומניה דוד סמוניה, אשר נקרא בארץ שמואל, ודודה אנטוניה אשר נקראה בארץ יונה. הם הגיעו עם בנם, בן דודי הקטן בן השנתיים וחצי. שמו היה ארנסט.

תמונה 14

מיד עם העלייה לארץ קיבל ארנסט, שם עברי, זוהר. פגישתנו הראשונה הייתה ברחוב מקווה ישראל כשאמא רוחצת אותי בגיגית כביסה מפח, בדיוק בגודל המתאים לגיל 4! כל המשפחה התמודדה עם קשיי שפה חדשה. זוהר ואני למדנו עברית בגן. היו ילדים רבים בגן וכל ילד דיבר בשפת אמו. גרנו יחד במשך שנים. הדבר יצר קרבה מיוחדת בינינו. הפכנו להיות כאח צעיר ואחות גדולה.

תמונה 15

אחרי תום מלחמת השחרור החלו אנשים לנסות לשקם את חייהם ולעזור בבניית הארץ. כולנו עברנו יחד עם זוהר והוריו לגבעת רמב"ם והמשכנו לגור יחד. הקשר בין המשפחות היה הדוק ואוהב ביותר. זוהר ואני אהבנו לגור בגבעת רמב"ם, לשחק יחד במשחקים הספורים שהיו לנו, התחברנו עם ילדי השכונה והעלינו הופעות על הבמה הקטנה מאחורי הבית. היו אלה הימים המאושרים ביותר בחיי. הם הותירו בי זיכרונות נפלאים עד עצם היום הזה. אבא עבד כמהנדס ואף הכשיר דורות של מהנדסים ברשת אורט.

אחרי כעשר שנים של עבודה קשה מאד בארץ, החליט אבי להקים עסק משלו. מאחר והיה בעל חזון, בדק את צרכי הישוב בארץ. מזג האויר היה חם ביותר ואבא החליט להקים מפעל אשר ייצר חלקים לבניית מערכות מיזוג אויר מרכזי. היה זה "סטרט אפ" ייחודי וסיפור הצלחה. המפעל מתפקד ומייצר עד היום. הורי הגשימו את חלומם הציוני!

 

תמונה 16

תמונה 17

תמונה 18

הזוית האישית

אלעד: במהלך הריאיון עם סבתא עדינה, התרגשתי מאד לשמוע את סיפור תולדות המשפחה בזמן המלחמה. במיוחד מהחלקים בהם סבתא סיפרה לי איך סבא רבא שלי ליוניה, הציל את המשפחה באמצעות הרעיונות, התושייה ואומץ הלב שלו. הוא אף הצליח להשיג מזון וכסף בזמן הבריחה, כדי להמשיך הלאה. היה לי ממש עצוב כאשר שמעתי את הסיפור על ז'נצ'קה ועל פטירתה. התרגשתי כאשר סבתא הראתה לי את כל החפצים והצילומים אשר שרדו מזמן המלחמה ברוסיה, בעיקר את הבובה של אחותה. היא שומרת עליהם עד היום.

כחלק מכתיבת הזכרונות נסענו לביקור בבית התפוצות. במהלך הביקור למדתי על הרקע ההיסטורי של תפוצת היהודים בעולם, על כך שהיהודים עשו הכל כדי לשמור על יהדותם ועל הרצון שלהם להגיע לארץ ישראל. אחד הצילומים הרשים אותי במיוחד – זה של ילדות קטנות המגיעות לישראל, יורדות מהאניה, כשבידי כל אחת בובה. הפרטים האלה קישרו אותי לזיכרונות שבפרוייקט: נראה שכל ילדה עלתה לארץ עם הבובה שלה!

תמונה 19

 

בעקבות תכנית "הקשר הרב דורי", בילינו הרבה זמן יחד. התרשמתי לראות את סבתא מתרגשת, מדברת ודומעת תוך כדי הסיפור. שמחתי לבלות עם סבתא בשבתות, שבהן נסענו בעקבות הצילומים מתקופת ילדותה, למקומות הקשורים להיסטוריה של סבתא. תוך כדי הריאיון למדתי מילים חדשות ואת פירושן וכתוצאה מכך אוצר המילים שלי גדל.

החוויה המיוחדת ביותר הייתה הביקור שערכתי עם סבתא בגבעת רמב"ם, היום גבעתיים, שם גדלה עם זוהר. לשמחתנו ראינו שהבית, הגינה והבימה עדין נמצאים שם. שנינו התרגשנו מאד ואני עצמי הרגשתי פרפרים בבטן.

סבתא ואני שמחים על כך שניתנה לנו האפשרות באמצעות תכנית זו, לתעד חלק קטן מההיסטוריה המשפחתית שלנו וליצור קשר רב דורי משמעותי. אדאג להעביר את הסיפור לאחי, בני הדודים שלי ולילדי.

תמונה מספרת:

חצר בית ילדותי

תמונה 20

בית ילדותי האהוב היה בגבעת רמב"ם. היה זה בית בודד מוקף כבישים, הנראה כאי בין שדות, ובקרבתו גן ציבורי ובריכה. גרתי שם באושר רב עם משפחתי ומשפחתו של בן דודי הצעיר זוהר בשותפות מלאה. עם הגיענו למקום אבי הכין ערוגות ושתל ירקות. אנו הילדים השתתפנו בכל שלב והחלק האהוב עלינו היה איסוף היבול. אט אט פיתחנו את הגינה סביב הבית. גולת הכותרת בחצר הייתה בימה גבוהה מעוגלת המרוצפת בשיש איטלקי לבן, ועליה ספסל. הבימה שבחצר שימשה נקודת משיכה לכל חברינו ילדי השכונה ולילדי בית הספר.

זוהר ואני העלינו הצגות על הבימה, שיחקנו עליה משחקי דימיון, ובכל חג היו מגיעים ילדי הכיתה יחד עם המורים וחוגגים את החג על הבימה. חגגנו עליה באופן קבוע כל יום עצמאות וכל חג שבועות. בנוסף לכך כל יום הולדת של זוהר ושלי נערך על הבמה. התרגשתי מאד לבקר במקום עם נכדי אלעד ולהיווכח שהבימה עדיין עומדת באותו מקום. אלעד, אשר שמע ספורי זיכרונות רבים מפי על הימים המאושרים ביותר שלי במקום, התרגש במיוחד, והרגיש ״פרפרים בבטן״.

 

תמונה 21
                תמונת סלפי שצילם אלעד עם סבתו בחצר בית בית ילדותה

מילון

המנדט הבריטי
המנדט הבריטי מטעם חבר הלאומים על פלשתינה , המוכר בעברית בשם המקוצר המנדט או המנדט הבריטי, הוא מנדט חבר הלאומים שהוענק לבריטניה על ידי חבר הלאומים, בין היתר, על מנת לסייע ליישוב היהודים ולהבטיח את הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ברוח הצהרת בלפור ועל פי הנאמר בכתב המנדט. הבריטים שלטו בארץ ישראל בין קיץ 1917 למאי 1948.

ציטוטים

”לאחר שהשמועות על תחילת המלחמה באירופה ופרעות ביהודים הגיעו אליהם, קנה אבי אטלס ותכנן בריחה.“

הקשר הרב דורי