מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

בקי יוספוב -ילדות בצל מלחמה

בקי בחתונתה
בסיום שנת הלימודים 1950
ילדות, עליה קליטה והתערות בארץ ישראל

ילדותי…

נולדתי בבולגריה בעיר סיליסתרה השוכנת על גדות הדנובה. רוב בתי העיר היו חד קומתיים מוקפים חצרות, עצים ופרחים .נופים ירוקים, פארקים . בדנובה שטו סירות ספינות ואניות טיולים ,ובגדה שממול שכנה מדינת רומניה. אבי היה עורך דין מכובד ויושב ראש לשכת עורכי הדין בעיר. שורשי המשפחה נטעו כנראה אחרי גירוש ספרד כשחלק מ 5 האחים של משפחת פסי הגיע ולתורכיה ומאחר שהאימפריה הטורקית חלשה על הבלקנים. בעיר הייתה קהילה יהודית קטנה שבראשה עמד אבי. בעיר היה בית כנסת מפואר שבו ביקרנו בעיקר בחגים.
 
תמונה 1בקי בת שנתיים עם הוריה
 

עם תחילת מלחמת העולם השניה…

עם תחילת מלחמת העולם השנייה אותנו הילדים הוציאו מבתי הספר ונאלצנו ללמוד עם מורה פרטי בחדר קטן כל הכיתות ביחד. בסוף השנה נבחנו ואני עליתי לכיתה ג' באותו בית ספר שגירשו אותנו. היהודים נאלצו לעזוב את מקום עבודתם ואבי היה מובטל ללא יכולת להתפרנס.

בו זמנית הכריזו על שעת עוצר, משעה שמונה בערב עד עשר בבוקר שהיהודים לא הורשו לצאת מהבתים וכמו כן אסור היה גם לעבור ברחובות הראשיים. הגברים מגיל שמונה עשרה נלקחו לעבודת כפייה לסלול כבישים ולהניח מסילות ברזל רחוק מהבית.

באותן השנים נערכו חיפושים בבתי היהודים ורבים נכלאו בבתי הסוהר. סבתא שלי באחד מאותם החיפושים הייתה לבד בבית ומרוב בהלה לא הספיקה לקחת את התרופה שלה ומאוחר יותר נפטרה. עם תום המלחמה חיילים מהצבא האדום עברו דרך העיר שלנו ובתוכם היו יהודים רבים שאירחנו אותם בבתים שלנו בשמחה רבה.

העלייה לישראל…

בגיל 12 קמה מדינת ישראל. הבשורה הגיעה גם אלנו. כל יהודי בולגריה התחילו לעלות ארצה. משפחתנו התלבטה ובסוף התקבלה ההחלטה לעלות לארץ ישראל. יהודי בולגריה החלו לעלות ארצה באנייה "בולגריה". אנייה זאת הייתה אניית מסע שהותאמה להכיל בני אדם. בבטן האנייה התקינו דרגשי עץ בכמה קומות, שהרווח בניהם אפשר לאנשים לשכב או לכל היותר לשבת. כדי להגיע לקומות העליונות נעזרנו בסולמות. את המזון כל משפחה הביאה לעצמה. מאחר שמאות בני אדם הצטופפו במקום, מהר מאוד החמצן אזל והמקום הפך מחניק. אף אחד לא התלונן כי הציפייה להגיע לארץ ישראל הייתה גדולה.

בינתיים החלה סערה בים, האנייה התנדנדה "כקליפת אגוז בקערת מים" השייט התארך ולנמל חיפה הגענו ביום שישי בערב שבת. לצערנו נאלצנו להישאר באנייה ללא מזון (שבינתיים נזרק לים מאחר והתקלקל).ביום ראשון ירדנו לחוף והעבירו אותנו ל"בית עולים" בפרדס חנה. כל אחד מאתנו קיבל מיטת ברזל עם מזרון קש. את הלילה הראשון בארץ העברנו בצריף ענק והגשם דלף מהתקרה.

יחד אתנו היו עוד עשר משפחות שלא ידעו מה קורה ולאן מועדות פניהם, למחרת העבירו אותנו ללוד.

חיי בלוד

לוד הייתה עיר ערבית נטושה מיושבת במעט עולים חדשים. התמקמנו בביתו של בן משפחה 3 משפחות בדירה של שלושה חדרים. בכל חדר משפחה, מטבח משותף ושירותים בחצר. מים לא היו בברזים ,חשמל לא היה. מים שאבנו ממגדל מים שהיה בקצה הרחוב והבאנו הביתה בדליים. בערב הארנו את החדרים בעששיות נפט ואימהות בישלו על פרימוסים ופטליות. מקררים לא היו, ופעם בשבוע קנינו בלוק קרח שעליו הנחנו את המזון. אני נשלחתי לבית הספר שנקרא "בית ספר לזרם העובדים" שדגל בחינוך סוציאליסטי-פועלי על ידי "עיצוב אישיות יהודית-חלוצית-עצמאית. בית ספר זה היה ממוקם בבית ערבי גדול. התלמידים כולם היו עולים חדשים אבל כבר ידעו מעט עברית וכשמחנך הכיתה פנה אלי ושאל את שמי לא הבנתי מילה.

עם הצלצול כולם קפצו, יצאו דרך החלונות, נדחפו ואני חטפתי הלם. חזרתי הביתה בהחלטה שאינני הולכת לבית ספר יותר. הצטרפתי להוריי לאולפן ערב לעברית. לבית הספר חזרתי רק לאחר חופשת הקיץ ונשלחתי לכיתה ו' מאחר שלא ידעתי מה זה כיתה ו' הצטרפתי לקבוצת תלמידים באחת הכיתות.

במחצית השנה כשמחנך הכיתה סוף סוף בדק את שמות התלמידים , לפי היומן התברר ששמי לא מופיע ואני יושבת בכיתה ה' כך הפסדתי שנת לימודים. מבחינה חברתית הכרתי בנות שהפכו לחברות לחיים עד עצם היום הזה. את המשך הלימודים סיימתי בתיכון רמלה – לוד.

אבי, עם מאמצים גדולים, התמדה ואולי חוסר ברירה יסד את הקולנוע הראשון בלוד. לעריכת הדין לא חזר בגלל השפה, אבל הפך שוב לפעיל חברתי ובעיקר ליושב ראש "וועד למען החייל "במקום , דאג ככל הניתן לחיילי הבסיס "בית נבלה".

עם גמר התיכון…

עם גמר התיכון, אני ביחד עם חברתי הטובה התגייסנו ושירתנו בחייל חימוש בתל השומר במשך השירות הצבאי נרשמנו לסמינר צה"ל בתל אביב ויום יום בסיום התפקיד כחיילות נסענו ללימודים בתל אביב שנמשכו עד לשעה עשר בלילה. אז חזרתי הביתה ללוד.(זוהי הייתה תקופת הפדאייונים, (מחבלים, שגם אז רצחו ועשו חבלות.) בסיום השירות הצבאי סיימתי גם את לימודי בסמינר כמורה מתחילה הגעתי לאחד מבתי הספר בלוד. מנהלי בתי הספר היו כעת המורים שלי בבית ספר היסודי ובתיכון.

 

תמונה 2

 עם סיום לימודי ההוראה

משפחתי

ב-1959 הכרתי את יוסף שעבד במשרד "מבקר המדינה".

ב-1960 התחתנו ומאז אנחנו תושבי תל אביב, אבל המשכתי ללמד בלוד. בשנת 1962 נולד בננו הבכור דניאל שכיום הוא וטרינר.

ב-1966 נולדה הבת גילית שסיימה את לימודי העבודה הסוציאלית ומאוחר יותר עברה להייטק.

ב-1968 נולד ליאור שכיום הוא רופא אורטפד.

לאחר לידתו של דניאל אני עברתי ללמד בבית ספר גבעת התמרים –יפו ומאוחר יותר לימדתי בבית ספר טשרניחובסקי בת"א. לאחר מכן למדתי בבית ספר תל-נורדאו. כל השנים הייתי מורה מחנכת של כיתות ד 'ה 'ו',.הייתי מרכזת מקצועות שונים וגם ספרנית. לאחר 40 שנות עבודה כיום אני גמלאית. במשך השנים הללו נולדו לנו 3 נכדים מקסימים: רוני ,הבת של גילית כיום בת 13 ,גלי הבת של ליאור כיום בת 12 ודניאל בן 8 . אנחנו מקפידים לקיים ארוחות ערב שבת כל שבועיים יחדיו. את החגים אנחנו חוגגים בחוג מורחב עם אחי משפחתו וילדי בתקווה שקשר זה יישאר כמסורת משפחתית גם לדורות הבאים.

 
תמונה 3המשפחה – 1981 
פדאיון – 

כינוי משותף לקבוצות שונות, לא בהכרח קשורות זו בזו, של מחבלים ערבים שהופעלו בידי גורמים ממלכתיים במדינות ערב והסתננו לישראל למטרות טרור וגרילה החל מאמצע שנות ה-50 ועד שהוחלפו בארגוני הטרור הפלסטיניים באמצע שנות ה-60.(ויקיפדיה)
 
העשרה:

האגודה למען החייל היא מוסד ללא כוונות רווח לתועלת ורווחת חיילי צה"ל. מקורות ההכנסה של האגודה הם תרומות הנאספות במסגרות שונות בארץ ובחו"ל.(ויקיפדיה)

 
תשע"ו   2016

מילון

פדאיון
כינוי משותף לקבוצות שונות, לא בהכרח קשורות זו בזו, של מחבלים ערבים שהופעלו בידי גורמים ממלכתיים במדינות ערב והסתננו לישראל למטרות טרור וגרילה החל מאמצע שנות ה-50 ועד שהוחלפו בארגוני הטרור הפלסטיניים באמצע שנות ה-60.

ציטוטים

”את החגים אנחנו חוגגים בחוג מורחב עם אחי משפחתו וילדי “

”ומקווים שקשר זה יישאר כמסורת משפחתית גם לדורות הבאים.“

הקשר הרב דורי