מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

בצל הקשיים הגשמת החלום לבנות פה בית

צור ושולמית
שולמית לוין בת 18 בריגה
סיפור הצלה בדרך נס והתלאות שבדרך עד לקבלת תואר של רופאה

שמי שולמית לוין נולדתי בלטביה לפני פרוץ המלחמה הנוראה בעיר רזקנה.
 
אני זוכרת את עצמי מגיל 4-5 כשהורי, לקחו אותי ואת אחותי הקטנה על עגלה עם סוס וברחנו מההפצצות של הגרמנים (נאצים) דרומה לתוך רוסיה והלאה עד לקזחסטן. אני זוכרת איך ההורים היו אוחזים בנו צמוד לתעלה ליד הכביש ומסוככים עלינו מההפצצות עם גופם. המשכנו לנדוד ברגל בכל מיני מקומות בקזחסטן. עברנו בתקופת הנדידה הרבה סבל. לא היו לי חברות חוץ מאחותי הקטנה ולמרות שהייתה קטנה שמרתי עליה בזמן שאימא ניסתה לפרנס אותנו.
 
אני זוכרת בוקר אחד בחורף בקור של 40 מעלות ואף פחות, לפני לכתה לעבודה, אימא שלי הדליקה פחם בתנור כדי לחמם את החדר. כאשר היא חזרה מהעבודה היא מצאה אותנו ללא הכרה ולא הצליחה להעיר אותנו. אמא סיפרה שהיא סחבה אותנו החוצה לשלג בקור והשכנים עזרו לשפשף אותנו עם השלג ונסו להנשים אותנו. מי שהתעוררה ראשונה הייתה התינוקת ששמה מלכה שהייתה בת כשנה, אחריה אחותי וויכנה שהייתה כבת 4 ואותי לא הצליחו להעיר זמן ממושך (הייתי בת 7). אני עדיין זוכרת את כאבי הראש החזקים כאשר הצליחו להחזיר אותי לחיים.
 
כאשר נגמרה המלחמה וחזרנו ללטביה לא מצאנו את סבתא (שהתעקשה לא לעזוב את הבית ולשמור על הרכוש) סיפרו לנו שהרגו אותה עם יתר היהודים שנשארו. כשהייתי בת 9 וחצי הלכתי לבית הספר לראשונה. הייתי יהודיה יחידה בכיתה עם תלמידים לטבים. כל בוקר לפני הלימודים היו לוקחים את כל הכיתה לכנסיה, הילדים והמורים היו מתפללים ואני עמדתי ליד הקיר והסתכלתי כי ידעתי שאני יהודיה. כעבור מספר חודשים ההורים העבירו אותי לכיתה רוסית שם שלא היה מקובל ללכת לכנסיה. אהבתי ללמוד ובשל כך הצלחתי לעלות כיתות ורק אז היו לי חברות. כאשר חזרתי מבית הספר עזרתי לאמי עם אחיותיי הקטנות, עשיתי שעורים והכי אהבתי לקרוא ספרים מהספרייה.
 
בין הזיכרונות היפים והבלתי נשכחים שלי היה מפגש עם שלושה ישראלים, שהגיעו לפסטיבל נוער בין לאומי במוסקבה בשנת 1957. אז, הייתי סטודנטית לרפואה בריגה, לטביה וחלמתי לפגוש ישראלים (לעלות לארץ לא הייתה שום אפשרות). ההורים אפשרו לי את הנסיעה למוסקבה. בנסיעה זו, הצלחנו למצוא ולפגוש שלושה בחורים מהמשלחת הישראלית. דני- רקדן, שלמה- דתי עם פאות ועזרא קיבוצניק, שידע קצת אידיש והיה מתרגם בנינו. היה כיף גדול. טיילנו יחד למרות שידענו שעוקבים אחרינו. אני זוכרת איך עזרא פלט קללה ברוסית, כשלא הצלחנו לעלות לאוטובוס. כששאלתי עם הוא יודע את הפירוש הלא יפה של הקללה? הוא צחק ואמר שרק יודע שהקללה הזאת עוזרת לו כשהטרקטור נתקע והוא מנסה להכניעה אותו. הפרידה מהם הייתה מרגשת מאוד. אני מקווה שהם בריאים וזוכרים את הפגישות שלנו במוסקבה.
 
כאשר עלינו לארץ בשנת 1971 חשבתי עליהם אך הייתי עסוקה מידי (ללמוד את השפה העברית, טיפול בילדים קטנים ובהמשך העבודה בבית החולים עם הרבה תורנויות…).אני זוכרת את ההתרגשות הגדולה שקיבלנו סוף סוף כעבור 3 שנות מאבק אישור לעלות לארץ ישראל וזה היה ב-1971.
 
במטוס הייתי מוקסמת מהדיילות והטייסים היהודים, רציתי לחבק אותם. הבן שלי אבי אבא של צור היה בן 7 ומאיר אחיו היה בן 3. עברו כמה שנים והבנים שלי הקימו משפחות יפות עם נכדים מקסימים האוהבים את הארץ שלנו ואני מאחלת להם בריאות ושימשיכו את שושלת המשפחה בארץ שלנו. 
 
 
תשע"ו

מילון

קזחסטן
היא מדינה השוכנת בחלקה המרכזי של יבשת אסיה, וחלקה הקטן ביבשת אירופה.

פאות
פאות (וביחיד פאה) הן קווצות שיער בצדי הראש, סמוך לאוזניים, האסורות בגילוח על פי התורה.

ציטוטים

”עזרו לשפשף אותנו עם השלג ונסו להנשים אותנו“

הקשר הרב דורי