מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעיראק בשנת 1928 למשפחת חנניה.  הייתי הבת הצעירה מבין ששת הילדים של המשפחה. שמות הילדים במשפחתי: יחזקאל, עזרא, דוד, פולין, מרגרט ופרח. (בערבית קראו לי פרח, שמשמעותו בעברית פירושו שמחה, רינה). 

 

להורי הייתה חברה של חלקי חילוף למכוניות. העסק המשפחתי היה מצליח ומכובד, והמשפחה מצד אימי הייתה עשירה מאוד. בגיל די צעיר עברה כל המשפחה לאיראן, שם שלטו האנגלים והיהודים נהנו ממעמד מכובד ונוח. 

 

כאשר אחי הבכור הגיע לגיל גיוס (אני הייתי אז בת 8), חששו הורי שהוא יתגייס לצבא האירני. באיראן הגיוס היה חובה, בעוד בעיראק ניתן היה לקבל פטור מגיוס (בעיקר באמצעות שוחד לאנשים המתאימים). החשש מהגיוס היווה עבור הורי סיבה מספיקה לנטוש הכל באיראן ולעבור חזרה לבגדאד שבעיראק, שם היה לנו קרובי משפחה רבים. 

 

כשהגענו מאיראן לעיראק הורי רצו שאלמד בבי"ס "אליאנס" שהיה ברמת לימודים מאוד גבוהה. אולם היה זה בי"ס שלימודי הצרפתית היו בו חובה (עד היום זה כך), ולי לא היה בכלל רקע מוקדם בצרפתית, לפיכך שלחו אותי לבית ספר אחר – בי"ס יהודי. בבית ספר תיכון למדתי במנזר נוצרי. מעניין כי למרות שמדובר במנזר היינו שם כמה תלמידות יהודיות, ולא היינו צריכות להתחבא או להסתיר עובדה זו. באופן רשמי שחררו אותנו מהתפילה והטקסים הנוצריים. יום הלימודים שם היה ארוך מ 8.00 בבוקר עד 16.00. 

 

לקראת סיום לימודי בתיכון התחילה האנטישמיות להתפשט. אני זוכרת שלפני פסח העלילו עלינו כי לצורך אפיית מצות שחטנו ילד נוצרי והשתמשנו בדמו לאפיית המצות. עלילה זו ממש קוממה אותי, וניהלתי הרבה וויכוחים. הסברתי שאנחנו עסוקים חודש לפני פסח בניקיון ובאפיה, ובשום פנים אין להאמין לעלילה זו. אולם הגויים התעקשו להאמין באמיתות שקר זה, ואני חזרתי הביתה בוכה כמעט בכל יום.עזבתי את ביה"ס חודשים ספורים לפני סוף שנת הלימודים, אפילו לא קיבלתי תעודת גמר של התיכון. 

 

בשנת 1941 , עם עלייתו של היטלר לשלטון, היו בעיראק מאורעות קשים של אנטישמיות. הערבים עשו שפטים ביהודים וגזלו מהם את מרבית הרכוש. למזלנו אנחנו התגוררנו בקרבת משפחות נוצריות שהגנו עלינו והסתירו אותנו.  

אחרי שנאלצנו לעזוב את בית הספר הצטרפתי לתנועה ציונית. שם למדתי שיעורים פרטיים בעברית.