מאגר סיפורי מורשת

הסיפור של סבתא חביבה:

נולדתי ברומניה באוקטובר 1950. הביאו אותי לארץ ישראל, בהיותי בת 4 חודשים, בפברואר 1951, בתוך סל כביסה על האנייה טרנסילבניה. אמי ברקוביץ פרננדה (עוד בהיותה ברומניה שינתה את שמה לטלילה על שם "טל", קבוצה שהדריכה בנוער הציוני). אבי ברקוביץ יצחק (יזו) – פעיל ציוני בקבוצות הכשרה של הנוער הציוני.

סיפורי המובא כאן הוא סיפורם של הוריי, בסוף תקופת שהותם ברומניה ועלייתם ארצה, כפי שסיפרו לי מילדותי ועד בגרותי.

רגע "לפני העלייה", הורי היו פעילים בתנועת הנוער הציוני ברומניה ומדריכים בתנועה לעליית הנוער מרומניה ארצה. אני הייתי אמורה להיוולד בארץ, מכיוון שלהורי כבר היו ההיתרים הנדרשים לעלייה, ואימי הייתה אז בתחילת הריונה. היא הייתה אמורה ללדת כבר בארץ, אבל זמן קצר לפני תהליך העלייה, נתפס אבי על ידי המשטרה הרומנית סמוך לבניין שהייתה בו פעילות ציונית ונאסר, ללא אפשרות לדעת מתי ישוחרר.

בינתיים אימי ילדה אותי והמצב היה די נואש. לכן אחיה (דודי) שהיה אז סטודנט לרפואה, ביחד עם חבר טוב רומני מקומי, רקחו איזו שהיא תמיסה, שכאשר שותים אותה מופיעים בגוף האדם סימני מחלת הצהבת, אך מבלי לחלות בה. החבר הרומני הצליח בדרך לא דרך להחדיר את התמיסה, לאבי, לכלא והוא "חלה" בצהבת. השלטונות הרומנים לא היו מעוניינים להחזיק בכלא אנשים שחלו במחלות מדבקות, וכשהייתי בת כשלושה חודשים, אבי שוחרר מהכלא בעקבות "המחלה". מיד דאגו לו הפעילים הציונים להיתרים מחודשים לעלייה, ובהיותי בת כארבעה חודשים, הכניסו אותי לתוך סל כביסה מקש (כעריסה) והעלו אותי על האנייה "טרנסילבניה".

אחרי כחודש של טלטלות בדרך, וניסיון להחזיר את האנייה לרומניה, הגענו לנמל חיפה משם העבירו את כל העולים למספר ימים אל מקום שנקרא "שער עלייה" בעתלית עד שכל משפחה שהגיעה באנייה שובצה למעברות השונות שקמו בארץ. אנחנו קבלנו שיבוץ למעברת רחובות "זרנוגה".

עולים חדשים בארץ חדשה

הגענו למעברת רחובות. אמי הייתה מספרת לנו על בוץ בחורף וחום בלתי נסבל בקיץ, על חרקים וזוחלים שהיו אורחים קבועים באוהל. מספר ימים לאחר שהגענו למעברה חליתי בדלקת קרום המוח, הועברתי בדחיפות לבית החולים של הנזירות ביפו (דאג'ני) שם הייתי בין חיים ומוות במשך כמספר שבועות. עד שבדרך כלשהי הגיעה מדודו של אבי בארה"ב תרופה חדשה שנקראה "פניצילין" והיא זו שהצילה את חיי. חזרתי מבית החולים למעברה ותוך מספר ימים חליתי במחלת מעיים קשה הנקראת "דיזנטריה" הורי נאלצו אז לעזוב איתי את המעברה כי הרופאים לא נתנו שום תקווה להחלמה אם לא יוציאו אותי מתנאי החיים במעברה.

בקושי רב מצאו ברחובות חדר בתוך דירה, שניתן היה להשכיר למשפחה ועברנו מהאוהל לגור בחדר, שכל המשפחה המורחבת עזרה במימונו כדי להציל את חיי, עד שקבלו הוריי דירת שיכון בת חדר אחד בשכונת עולים בנס ציונה ועברנו לגור בה, רק בשנת 1952. עם השנים הרחיבו הורי את הבית ואת המשפחה ובגיל 4 נולדה לי גם אחות. חיינו בנס ציונה עד שמלאו לי 13 שנה ואז עברנו לעיירת פיתוח "חדשה" אשדוד.

בין הראשונים בעיירת הפיתוח של פעם  – אשדוד

הורי התחילו לעבוד באשדוד עוד בשנת 1956 לפני שעברנו לגור שם והם היו מחלוצי העיר אשדוד. אמי הייתה הגננת הראשונה באשדוד ואבי מנהל החשבונות הראשון בעיר.  רק בשנת 1964 עברה כל המשפחה לאשדוד. באשדוד סיימתי את לימודי התיכון, בחינות הבגרות והשירות הצבאי בחייל האוויר. כשנה אחרי השחרור, התחתנתי ועברתי לגור בבאר שבע שם למדתי לתואר ראשון במדעי ההתנהגות ועם סיום התואר חזרתי לאשדוד, הקמתי משפחה נהדרת עם בעלי לאון שבתאי ונולדו לנו שני בנים ובת אחת וכיום יש לנו שבעה נכדים, שעבורם נולד הסיפור הזה.

החוויה הישראלית שלי

החוויה הישראלית שלי הייתה שירותי הצבאי בחייל האוויר – בטייסת "הראשונה" בחייל- טייסת 101.

שירתתי בצבא מאוקטובר 1968 ועד יולי 1970. רוב שירותי הצבאי היה בטייסת 101, בתקופה של מלחמת "ההתשה" שלאחר מלחמת "ששת הימים", 1967. הייתה זו בשבילי תקופה מדהימה רבת עבודה ועניין סיפוק אישי הנאה ולמידה בלתי נלאית, על חייל האוויר ויכולותיו הקרביות. הכרות עם טייסי החייל, שהיו הדובדבן שבקצפת של החברה הישראלית: מוטי הוד, עזר וייצמן, עמוס לפידות ועוד… עד היום נחשבת הטייסת כטייסת הראשונה בצה"ל תרתי משמע, וכך היא גם נקראת.

הזוית האישית

החוויה האישית שלי

זכיתי! זכיתי בחוויה מדהימה ועל כך אני אסירת תודה לנכדי הבכור יושי ולצוות הנהדר ליהי וכרמלה. זכיתי כי יושי נכדי נבחר לפרויקט הקשר הרב דורי בבית סיפרו "בן גוריון" שבכפר סבא והבעתי נכונות רבה להשתתף עימו בפרויקט. החוויות והזיכרונות שלי העצימו אצלי רגשות, נתנו לי שעות איכות נפלאות עם יושי. הייתה זן הרגשה מאוד נוחה וחמימה לדעת שיושי יכיר חלקים בחיי, יתרם מהם ויסיק מסקנות שילוו אותו בעתיד במשך כל חייו. בשורות אלה אני רואה הזדמנות פז לומר לך נכדי האהוב:

כשאתה צריך משהו לדבר אליו – דבר איתי

כשאתה צריך משהו לצחוק איתו – צחק איתי

כשאתה צריך משהו שייעץ לך – פנה אלי

כשאתה צריך משהו שיעזור לך – הרשה לי לעזור לך

אפשר לי להבין את הצרכים האישיים שלך בזמנים טובים ובזמנים טובים פחות.

אני מודה לך מעומק ליבי על שנתת לי הזמנות זו על שאתה נותן לי להיות איתך ולחלוק איתך מזיכרונות חיי.