מאגר סיפורי מורשת

שמי זהבה גרסטנר, נולדתי שבעה חדשים לפני פרוץ מלחמת העולם בפולין, בעיר קרקוב בספטמבר 1939

היה לי אח שלש שנים גדול ממני. כאשר הורי נוכחו במעשיהם של הגרמנים, הגזרות שגזרו נגד היהודים, (בעזרת הפולנים), התחילו לשרוף בתי כנסת על המתפללי בם , הפרעות הלכו והחריפו והורי הבינו שכדאי לברוח מפולין.

הורי יחד עם עוד בני המשפחה הקרובה, אחים של אבי וסבי וסבתי, כולנו יחד החלטנו לברוח לרוסיה. הדרך היתה ארוכה וקשה , כשהגענו לנהר הסן, נאלצנו לעבור לגדה השנייה של נהר הסן בסירות.

השוטרים הרוסים תפסו את כל בני המשפחה ושלחו את כולם למאסר, במקומות שונים. מקומות שאסור היה לצאת משם בלי אישור. אחרי תלאות רבות הצלחנו לעלות לארץ ישראל….

כשעלינו ארצה בשנת 1948 בהתחלה  היינו במעברה ברעננה שאז הייתה מושבה קטנה.

כיוון שאבי , היה מבוגר , מעל גיל חמישים, אפשרו לנו לחפש מגורים ביפו, שם רצה אבי לגור.

ההתיישבות ביפו:

תקופת הפרעות בארץ, הרבה מתושבי יפו הערבים, ברחו , מאחר והם לקחו חלק בהתפרע שהם פחדו  מפני שהם השתתפו בפרעות ובמלחמה נגד הישוב היהודי.כאשר אנחנו הגענו ליפו כבר לא היו בתים שלמים רק חורבות,  בכל אופן אנשי הסוכנות  עזרו בכך שהם הלוו כספים לשיפוץ, אבא חיפש בית בשבילנו ואז הוא ראה  את הבית שלאחר מכן גרנו בו,  זה היה  בניין הסוראיה שזה היה בית המשפט בזמן האנגלים  ובו שפטו את אנשי לחי ואצל שתפסו אותם ובית הסוהר היה ממול,  בכל אופן האצל החנו משאית תפוזים וחומר נפץ בצד הבניין ופוצצו חלק ממנו.הקומה העליונה הייתה ללא חלונות ודלתות וללא גג, היו שם שלוש דירות, אבא בחר את המרכזית  שזה היה חדר גדול עם רצפת שיש אפור שהפכנו אותו לשני חדרים.,ושם גרנו עד שהתחתנתי וגרנו ברמת גן,ההורים התגוררו שם עוד מספר שנים .כיום הבית אטום ולא גרים בו.

השתתפתית בתכנית הקשר הרב דורי בבית ספר מורשת משה

התכנית שלנו בבית הספר תועדה בסרט הקשר הרב דורי בבית ספר מורשת משה, רמת גן

תודתי החמה לתלמיד דניאל פוסמן , על הליווי והלמידה של רזי המחשב

הבלוג שלי, אותו פתחתי במסגרת השתתפותי בתכנית הקשר הרב דורי, בבית הספר מורשת משה ברמת גן