מאגר סיפורי מורשת

שמי בן-ציון פוקס, סבה של נכדתי האהובה, אחינועם. נולדתי בעיר סוּצ'בה (באיזור בוקובינה שברומניה) בשנת 1930, להורי צבי ומינה פוקס, שעה אחרי מות סבי שאת שמו אני נושא. היתה לי ילדות יפה שהתנהלה בין בית הורי ואחי הבכור, לבית סבתי, לבית הספר, לחברים, ל"חדר" המסורתי ובית הכנסת וגן עצי האגוז שלו. הקניית התרבות המקומית והכללית היתה תמיד משולבת עם לימוד תורה ומנהגי היהדות.

כשהייתי בן 10, התחילו רוחות פורענות בקהילה היהודית שבעיר: זרמו אליה משפחות יהודיות מעיירות וכפרי הסביבה,אחרי שסבלו מרדיפות, גזל ורצח מידי פורעים אנטישמיים שבאוכלוסיה הרומנית. זה נמשך כך כל השנה, אחרי שרומניה הצטרפה לציר הנאצי במלחמת העולם שהחלה, ויחידות הצבא הגרמני כבר הגיעו גם לאזורנו, ולבסוף הודיעו לנו כי נגורש. ואכן, אחרי מספר ימים (באוקטובר 1941) כל חברי הקהילה היהודית – ובה גם משפחתנו, שכללה גם את דודי ואשתו – כונסו בתחנת הרכבת והובלנו ברכבות משא צפונה עד לנהר דניסטר, ואחרי לילה נוסף על גדותיו, הועברנו ע"י אנשי צבא גרמנים ורומנים בסירות לאוקראינה הכבושה שקיבלה את השם המתבקש: טרנסניסטריה. שם  פוזרו  כל יהודי בוקובינה ואחרים למחנות עבודה בעיירות וכפרי האיזור. אותנו שמו בכפר מוּרַפה, על שפת אגם קטן וגבעות שבהם העבידו את יהודי האיזור במחצבות ושדה הטבק שבסביבה – עבור הצבא הגרמני/רומני, שגם לקח לעתים מזומנות אנשים לעבודת פרך באזורים מרוחקים.

בשנה הראשונה דאגו ההורים לשחרר מורה מהעבודה כדי שילמֵד קבוצה של ילדים, אך גם זה נפסק עם הרעת התנאים במחנה, בו הוחרפו הרדיפות, פרצו מחלות קשות ומדבקות ותמותה מוגברת – כך נספה דודי בין הראשונים. אבי היה על הסף אך שרד ואמי ושנינו (הבנים) החלמנו מהר. שלוש השנים הללו לא יכולות למוש מזכרוני ומשפחתנו הצרה שרדה רק בגלל הדבקות העזה זה בזה שהורי הנהיגו; על השנים האלה לא יורחב עוד הדיבור כאן.

בסתיו 1944 שוחרר האזור ע"י הצבא האדום ושבנו הביתה במסע של כמה חודשים – ברגל, בעגלות סוסים ובמכוניות משא. לאחר שובנו לעיר הולדתי, נוכחנו שביתנו נלקח וכך גם שאר רכושנו. שכרנו דירה ואבי התחיל לעבוד במרץ. אנו, הבנים התחלנו שוב ללמוד באופן מרוכז, כדי לכסות על אשר אבד בשנות הגירוש. סיימתי את לימודי היסוד והמשכתי בבי"ס תיכון. באותה עת גם הצטרפתי לתנועת "הנוער הציוני" ובמסגרתה יצאתי – קרוב לגיל 17 – להדריך בבתי הילדים של התנועה קבוצות ילדים ונוער (ברובם יתומים) במחזורים שהועלו אח"כ לארץ ישראל במסגרת "עלית הנוער". הפעילות הזאת הסתיימה בסוף 1948, כשהשלטון הקומוניסטי אסר על כל פעילות ציונית וחלק ממנהיגי התנועות אף נאסרו. כל פעיל אמור היה להסתדר במצב המסוכן שנוצר ואני ניגשתי לבחינות בגרות ואף נרשמתי לאוניברסיטה (כימיה) בבוקרסט, בה למדתי סמסטר אחד ואז הגיעה האישור לבקשה שהגשתי לצאת מרומניה – לישראל.

ביוני 1950 עליתי על אנייה ואחרי יומיים הגענו לחיפה, בחיפה כבר חיכה לי אחי, גיל, שעלה שלוש שנים קודם, דרך מחנות קפריסין. אחרי שבועיים של הכרות עם הארץ וקרובים אחרים שכבר היו בה, הצטרפתי לקיבוץ "במאבק" (כמתוכנן מקודם בתנועה) בה הוכשרתי לעבוד בפלחה וחרשתי וזרעתי אדמות המשק בעמק. באותה עת הצטרפה לקיבוץ גם תמר רפפורט, חברה שגם היתה מדריכה בתנועה ברומניה, שם היכרנו. גם הורי הצליחו לעלות באותה שנה ארצה, ובעזרת אחי שוכנו במעברת "כפר אונו".

אחרי כשנה, החליטו חברי הותיקים "במאבק" להפוך את הקיבוץ למושב שיתופי (לימים "אלוני אבא"). אז פרשתי, יצאתי לעבוד בחוץ במשך חצי שנה כדי לעזור להורים בקליטה ואח"כ התגייסתי לצה"ל. אחרי חודשי האימונים הוצבתי בחיל המדע (חמ"ד) שלימים – אחרי שחרורי – הפך ל- רפא"ל. השתחררתי אחרי שנתיים וחצי – אך עוד לפני זה התחתנתי עם תמר ועברנו לגור בעליית גג בירושלים, שם היא עבדה כמורה. בירושלים נולדה בתנו הבכורה, נאורה – כשמה כן היא (לימים אמו של תום). באותו זמן הוצעה לי עבודה כטכנאי ראשי במחלקת כימיה בטכניון עם אפשרות להמשיך בלימודי וכך עברנו לחיפה ב-1954.

התחלתי ללמוד כימיה בטכניון כשבמקביל ניהלתי את כל הענינים הטכניים של המחלקה – ולפעמים גם לימדתי בבתי ספר שונים כימיה ופיסיקה להשלמת ההכנסה. ואז גם נולד בננו עדן – כשמו כן הוא (לימים אביהם של עידו, שחר ואחינועם). 9 שנים נמשכו לימודי בטכניון, לתואר ראשון (BSc, MSc, DSc) ואחרי הדוקטורט נתמניתי למרצה שם. אחרי שלוש שנים נסעתי עם כל המשפחה להשתלמות בארה"ב (בוסטון) ובשובי הצטרפתי כמרצה בכיר לבית הספר לכימיה של אוניברסיטת תל-אביב, ולימים כפרופסור וראש בית הספר, וב-1998 יצאתי לגמלאות אך המשכתי עוד יותר מעשור בעבודות מחקר ובזמן הזה גם כתבתי וערכתי – יחד עם חברים מפעם – ספר על תולדות הקהילה ממנה צמחתי.