מאגר סיפורי מורשת

"במקום שהמילים נגמרות מתחילה המוזיקה"

רחל: הסיפור שלי מתחיל בהרפתקה מסוכנת. סבי וסבתי חיו בפולין. סבי ערק מהצבא הפולני ונשקפה סכנה לחייו. בצעד נועז הוא התחפש לחייל פצוע והוא וסבתי הצליחו לברוח מפולין לגרמניה. אימי, שושנה, נולדה שם ובשנת 1921, בהיותה בת שבועות ספורים, עלו סבי וסבתי לארץ ישראל. הם הגיעו לחיפה וגרו שם באוהל. סבי עבד בתחנת הכוח של רוטנברג.

תחנת הכוח של רוטנברג

משם עברו סבי וסבתי לתל אביב, שהייתה אז אזור של  פרדסים. כשבגרה אמי התנדבה לעבוד בקיבוץ בקטיף תפוזים בקיבוץ גבעת ברנר. שם הכירה את אבי, שמעון, שהיה אז חייל מתנדב בצבא הבריטי. הם התחתנו ובחרו לבנות את משפחתם בקיבוץ. נולדו להם חמישה ילדים ואני השנייה מביניהם.

שמעון ושושנה ביום חתונתם

נולדתי בתקופה שבה שלטו הבריטים בארץ, שנה אחת לפני קום המדינה. כשהגיעה שעתה של אימי ללדת, הייתה שעת "עוצר". זו הייתה שעה שבה אסור היה לצאת מהבתים ולכן אימי הובלה לבית החולים באמבולנס.

שמי רחל, ניתן לי על שם אחותו הצעירה של אבי שנספתה בשואה ביחד עם מרבית בני משפחתו. ילדותי עברה עליי בקיבוץ בתקופת החינוך המשותף. זו הייתה תקופה בה הרעיון שהנחה את החיים בקיבוץ היה- "שיתוף בכל". לא היה רכוש פרטי. הכל היה של כולם. הילדים לא גרו עם המשפחה כמו היום. גרנו בבית ילדים ואכלנו בחדר אוכל שהיה מיועד רק לילדים. במשך היום היו לנו מטפלות.  בין השעות 16:00 עד 19:00 היינו מבלים זמן עם ההורים. בערב השכיבו אותנו ההורים לישון בבית הילדים והלכו. בלילות נשארה מטפלת תורנית בבית הילדים. אני זוכרת שלא אהבתי את סגנון החיים הזה. באחד הלילות, כשהייתי ממש קטנה, ברחתי מבית הילדים והלכתי לחפש את הורי. בחושך איבדתי את הדרך. חברי קיבוץ שמצאו אותי בלילה לבד הביאו אותי אל ההורים. לא בחרנו את בגדינו או נעלינו. היה מחסן ביגוד משותף וממנו התאימו לנו את הביגוד שהיינו צריכים. לעיתים קרובות הבגדים לא היו חדשים. העבירו מילד לילד לפי המידה. אפילו כשהיינו חולים שכבנו בחדר חולים ולא עם ההורים.

בערך בגיל חטיבת הביניים התחלנו לעבוד אחה"צ בכול מיני "ענפים" (תחומי עבודה) בקיבוץ. אני עבדתי במשק חי. חלבתי עיזים, אספתי ביצים וכדומה.

יותר מאוחר, בתיכון, עבדנו בקטיף כותנה, בקטיף תפוזים ואשכוליות (זהירות- המון קוצים!) ויותר מאוחר בבציר ענבים. בכרם למדתי אפילו לנהוג בטרקטור.

בציר ענבים בקיבוץ

מגיל צעיר משכה אותי המוסיקה ורציתי לנגן בקלרינט. בגיל 12 התחלתי ללמוד לנגן אצל חבר קיבוץ ויותר מאוחר למדתי אצל מורה מהתזמורת הפילהרמונית. המוסיקה הפכה להיות החברה הכי טובה שלי. התגלו בפני עולמות חדשים, ניגנתי בתזמורות שונות והכרתי חברים חדשים.

כשהתגייסתי לצבא התקבלתי לתזמורת צה"ל, מה שהיה מאד יוצא דופן כי עד אז היו מתקבלים בעיקר בנים.

ב- 1967, כשהייתי עדיין חיילת, פרצה מלחמת ששת הימים. התזמורת נהגה לעבור ממוצב למוצב ולנגן בפני החיילים היוצאים לקרב והחוזרים ממנו. לא היתה במה וכיסאות באזורי הקרבות. לפעמים ישבנו על ארגזי תחמושת וניגנו. הרגשתי בעוצמה כיצד המוסיקה מחברת בין אנשים ומאפשרת להם ביטוי לרגשותיהם.

פעם היינו צריכים לנגן באזור שידענו שהיו בו קרבות קשים מאד. ידעתי שאחי הבכור לחם באזור הזה וחששתי מאד לחייו. כשהגענו לנגן פגשתי אותו בהתרגשות ובהקלה רבה.

לפעמים ראינו, שגדוד שניגנו לו לפני הקרב חזר אחריו עם פחות חיילים. כך היה בקונטרה שברמת הגולן. לוחמי השריון איבדו חברים רבים בקרבות הקשים מול הצבא הסורי וכשניגנו להם את השיר "ירושלים של זהב" (שהיה כמו המנון באותה תקופה כי ירושלים לא היתה כולה בידי מדינת ישראל 18 שנים) הם שרו אתנו ובכו. זה היה עצוב, אבל הרגשנו שהמעמד מחזק אותם ונותן להם כוח. מפקד הכוח אמר לנו באותו מעמד: " אין כוח, חזק ככל אשר יהיה, אשר אין רוח בו". אני זוכרת, שכשהצליחו לכבוש את חלקה הירדני של ירושלים, תזמורת צה"ל היתה הראשונה לנגן את "התקווה" על הר הצופים. התרגשנו מאד כי הבנו את גודל המעמד.

"התקווה" על הר הצופים

כשהשתחררתי מהצבא ידעתי שמוסיקה זה מה שאני רוצה לעשות בחיים. בקיבוץ לא כל כך אהבו את הרעיון, כי המוסיקה אינה תורמת לחיים השוטפים בקיבוץ. עזבתי את הקיבוץ ושכרתי דירה בתל אביב. התחלתי ללמד קלרינט וניגנתי בתזמורת הסימפונית של חיפה ובפילהרמונית הישראלית.

ב-1972 הכרתי את ישעיהו, פסיכולוג ילדים ונוער, שהיה עולה חדש מהולנד. התחתנו והחלטנו לחיות מספר שנים בהולנד כדי שאוכל ללמוד תרפיה במוסיקה. כבר ידעתי שלמוסיקה יש כוח להשפיע על נפש האדם והחלטתי שאני רוצה ללמוד איך לעזור לאנשים באמצעותה. בהולנד נולדה בכורתינו, אביטל, שנועם הוא הצעיר משלושת בניה. גם ביתנו השנייה, שרון, נולדה שם. בתקופת שהותנו בהולנד, כשאביטל הייתה בת שישה חודשים, פרצה מלחמת יום הכיפורים. שלושה מהאחים שלי שירתו בצבא ודאגתי להם מאד. ביום האחרון ללחימה, קצת לפני שהכריזו על הפסקת האש, קבלתי את הבשורה שאחי משה אהרון נהרג בקרבות מעבר לתעלת סואץ. משה היה מפקד טנק. בן 23 היה במותו.

משה

בסערת רגשות כאמא צעירה כתבתי לבתי שיר מתוך האבל האישי שלי:

לאביטל בתי

היה לך דוד, ילדה,

דוד של ממש

עכשיו הוא סיפור, אגדה,

זיכרון שלא מש.

היה רחב כתפיים

זקוף קומה וגאה

הנה הוא מתכופף

לנשק לך מחלום גואה.

היה לו חיוך בשבילך

הביטי בתמונות

בואי! רק רצה לחבקך

נגוזו התקוות.

היה לך דוד, ילדה

לא גיבור

פשוט איש

איש שהפך אגדה

סיפור מתיש.

טרם פסעת צעדך הראשון

נדם קולו בנפץ רם

זה הדף האחרון

כאן הסיפור תם

היה לך דוד, ילדה,

סיפור שתם ולא החל

ניצן חיים נגדע

היה לך דוד ילדה

דוד של ממש

עכשיו הוא סיפור, אגדה,

זיכרון שלא מש.

בשנת 1976 חזרנו ארצה. ישעיהו עבד כפסיכולוג בכפר הנוער "הדסים" ואני לימדתי קלרינט בתזמורות נוער והוריתי את הנושא של תרפיה במוזיקה בקורס למטפלות בילדים עם צרכים מיוחדים.

ביחד עם חבר לעבודה הקמנו תזמורת של ילדים עיוורים. זו הייתה חוויה מיוחדת מאד. הבנתי שלמוסיקה אין גבול. במוסיקה אין מום ואין "בלתי אפשרי". המוסיקה גוברת על הכל.

בארץ נולדו לנו עוד שתי בנות- אדוה ותמר. זכינו לחתן את בנותינו ויש לנו שנים עשר נכדים שמביאים לנו אושר גדול. אני מאד שמחה שחלקם מנגנים בחליל, קרן יער, פסנתר, גיטרה ונועם- בחצוצרה. אני יודעת שהמוסיקה תעניק להם כוח ואושר כמו שהיא העניקה לי. יש לי חלום כמוס- שיום אחד ננגן כולם ביחד.

נועם: נולדתי בחג שבועות ב-8.6.2008 בבת חפר.

בורכתי בסבא וסבתא מצד אבי ומצד אמי. סבתא רחל היא אמא של אמא שלי.

אני מתאמן באומנויות לחימה כבר 7 שנים, חמש שנים בנינג'צ'ו ושנתיים בקרטה, אני בעל חגורה כתומה בשניהם ומקווה להגיע לחגורה שחורה בקרטה.

הכרתי את עולם המוזיקה בגיל צעיר והוא הפך להיות חלק גדול ממני ובזכותו אני אוהב לשיר, לנגן ולשמוע שירים וקונצרטים. אני מנגן בחצוצרה כמעט 3 שנים בקונסרבטוריון כפר יונה ומנגן שם גם בתזמורת. אני רוצה גם להמשיך לנגן  גם בשנים הבאות.

בבית שלנו יש מנהג- בכל יום הולדת מכינים פונדו. פונדו זה מאכל שנראה כמו מרק של גבינות מומסות. כל המשפחה יושבת עם מזלגות ארוכים מסביב לסיר וטובלים לחם בתוך הגבינה. מי שנופל לו חתיכה של לחם צריך לחוד חידה, לספר בדיחה או לברך את בעל היומולדת.

בימי הולדת אנחנו נוהגים גם לעשות משהו כייפי כל המשפחה ביחד. למשל- ביום ההולדת שלי הלכנו כולם לפארק מים, ביום ההולדת של אמא הלכנו כולם לסופרלנד ולהופעה של הראל סקעת. לכבוד בר המצווה של אחי האמצעי הלכנו כולם להופעה של אברהם טל בקיסריה. בבר המצווה של אחי הבכור טסנו כולם ביחד להולנד.

אני אוהב לקרוא ספרים על הרפתקאות כמו פרסי ג'קסון ומגנס צ'ייס. אני אוהב את הספרים האלה כי אני מרגיש שאני נכנס לתוך הסיפור וחווה אותו עם הדמויות.

אני אוהב רובוטיקה ולחקור על נושאים שמעניינים אותי. לא מזמן הייתי בפרוייקט על החלל לזכרה של רונה רמון ומאוד נהניתי.

לפני שנתיים וחצי אימצנו כלבה והחלטנו לקרוא לה מונה כי אנחנו אוהבים אותה המון המון המון וכשאומרים מהר את המילה "המון" זה נשמע "מונה"  והיא ממש חמודה. היא כלבה מעורבת עם המון סוגים של כלבים שעד היום אנחנו לא יודעים את כולם. אני אוהב לשחק איתה. מונה היא כלבה חכמה מאוד והיא מבינה את מה שאנחנו אומרים ויודעת מה אנחנו מרגישים.

הזוית האישית

סבתא רחל: התוכנית נתנה לי אפשרות להתקרב לנועם בעצם ספור חיי והקרובים לי כשהשיתוף פתח בפניו חלון לחיים וחוויות שלא הכיר. הנגינה והמוזיקה הם המכנה המשותף שלנו מה שקרב אותנו עוד יותר. נכד נועם: החוויה הזאת קרבה אותי ואת סבתא שלי. בזכות התוכנית הזאת גיליתי על סבתא הרבה דברים חדשים כמו ילדותה הקשה בקיבוץ, סבה שהתחפש לחייל פצוע, שירותה במלחמת ששת הימים ועוד.