מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ברומניה, אמא שלי הייתה יהודייה, אישה עם לב טוב. גם אבי. ההורים שלי ברחו לפה, אח שלי הגיע בגיל 17 עם עליית הנוער והיה שנה בגרמניה עם כל הילדים ואחר כך הגיעו דרך הים לארץ ישראל. התרגלתי לאנשים כאן, עבדתי עם כל כך הרבה אנשים והתרגלתי. עבדתי פה בלי מקצוע, בלי שפה – לא נתנו לי אולפן.

אני אהבתי אנשים טובים, פה אני לא שמעתי את המילה הזו מאף אחד, את מסתדרת? את בסדר? כל אחד לעצמו. יש סיבה – פה בארץ זה לא מין אחד, זה כל העולם. וכל אחד יש לו את מה שלימדו אותו בבית, ההשכלה שלו. אצלנו ברומניה שם לא ראיתי אנשים רעים, להפך.

בכל החגים בחוץ לארץ היינו חייבים להזמין את המשפחה. כולם היו באים, אפילו כשהיו גרים רחוק. פעם אתה הולך לשם, פעם הם היו באים אליך.

בגיל 11 גמרתי את בית הספר ברומניה ורצו לשלוח אותי לבית ספר אורט ליהודים. אחותי ז"ל, שנפטרה לפני שנה, הייתה גדולה יותר והיא הלכה לשם. אני לא יכולתי ללכת כי לאמא ז"ל היה מאוד קשה, היה לה ילד קטן, את אח שלי בבית, ושם ברומניה האישה לא עובדת. חיו על הכנסתו של הבעל, מה שהוא הביא הביתה. הייתי צריכה לשבור את הראש, שהכסף יהיה מספיק לכל התשלומים: לוועד, ניקיון, לכביסה. ראיתי שלאמא מאוד קשה, ואמרתי שאני לא אלך ללמוד ב"אורט". יש לי זמן ואני אלך מאוחר יותר.

אהבתי מאוד לקרוא ואת כל הספרים שהיו בספרייה היו מביאים לי, אז הסתדרתי. ואחותי, אפילו שהיא הלכה לאורט, היא באה הרבה הביתה ובהתחלה חשבתי שהיא מפונקת כי הייתי צעירה, אחר כך הבנתי למה יש כלפיה כל כך הרבה תשומת לב, לא רצו שתלך לא לעבוד או לקנות משהו. אמי בטח פחדה שהיא תידבק מכל המחלות שהיו לילדים קטנים. בזמנו לא היו ממש תרופות ופחדו מדלקת ריאות כי היא הייתה רזה, לא רצתה לאכול והייתה יושבת רק על הספה והיו נותנים לה משחקים וזהו. אני רציתי לעזור לאמא, עשיתי קניות, ניקיון, שמרתי על אחי הקטן. ההורים שלי היו כל כך טובים אבל אני הייתי עבורם עזרה מה'. קודם כל, עזרתי לאמא בבית כי ידעתי שהילדה עושה לה בעיות, הילד (אחי הקטן), אפילו כשעוד הלכתי לביה"ס, קודם כל הייתי לוקחת אותו לחדר, ולאחר מכן, כשסיימתי את בית הספר, עזרתי לאמא.

לאבא היה מאוד קשה. היו לו שלוש חנויות רחוקות מהבית, ואז לא היה לו אוטו, מה שיש היום לכל אחד. אז הוא היה לבד שם וזה היה לא אנשים כמו היום, שמשלמים, זה היה עולם פרימיטיבי – אנשים שהיו להם גרושים לשלם. הייתה לו מכולת עם כל מה שהיה צריך, חנות אחת לדברי בניין וחנות אחת לפרפומריה. ידעתי שהוא מסכן, הוא היה איש דתי והיה צריך להגיע ברגל לעבודה מאוד רחוק. הוא היה קם מוקדם בשביל להגיע לבית הכנסת. אחרי שסיימתי לעזור לאמא, הייתי הולכת לעזור לאבא. אחרי יום עבודה הוא היה חוזר הביתה כמו סמרטוט, והוא היה גבר יפה מאוד. אני בטוחה שההורים שלי בגן עדן, מבקשים שאהיה בריאה.

אחותי הייתה יותר גדולה ממני בשנה וקצת. היינו שלושה אחים, אני האמצעית. לכל השכנים היו הרבה ילדים, ואנחנו היינו רק שלושה והסתדרנו יפה. אחותי הייתה כבר בסדר, ולא חשבו שיש לה דלקת, התחילה לאכול וללכת. הייתה אישה יפה, גבוהה, בלונדינית – כמו אבא. בן אדם מהמרכז שהיה לו חנות לפורצלן, הוא שם עליה עין והם התחתנו – הוא היה עשיר, והיו לה חיים טובים.

ברומניה דיברנו יידיש. לא שמעתי שפה אחרת עד שהלכתי לבית הספר. כולם דיברו יידיש – כל הקהילה, המשפחה, הדודים, הסבתות. למה? כי הם לא הלכו לבית הספר. ההורים שלי כן. אבא שלי ידע רומנית פרפקט מפני שהייתה לו חנות גדולה. גם אמא ידעה, אבל כשהייתי רוצה לדבר עם סבא, סבתא או כל המשפחה, רק יידיש. לבית הספר שלחו אותנו בגיל 7. בזכות זה שידעתי רומנית מהבית לא ידעו שאני יהודייה והרווחתי מזה, כי הממשלה החלה להיות אנטישמית וגם הציבור. למשל, ליהודים אסור היה לקנות לחם עד השעה 9 בערב, במדינה היה מחסור והם החליטו שהרומנים ייקנו קודם כדי שלא ייגמר להם. אז אני התחזיתי לרומנייה והייתי קונה מתי שרציתי כדי שלא יחסר לנו בבית. גם עם הילדים בבית הספר הסתדרתי טוב מאוד.

חינוך טוב מגיע מהבית. כמה כבוד לימדו אותי לתת, בבית הספר הייתי תמיד הראשונה שכאשר המורה הייתה מבקשת משהו ולא היו עושים, אני הייתי הולכת לעזור לה. כאשר אדם שקט ולא עושה בעיות כל החיים, זה אומר שהוא קיבל חינוך טוב מהבית. בגלל כאלה שלא קיבלו חינוך טוב, יש אנשים טובים שסובלים. אבל זה העולם, אי אפשר לתקן אותו. צריך ללמד מגיל צעיר לתת כבוד, לעזור, להגיד בוקר טוב.

אני, כמה שיכולתי, עזרתי לכל אחד. אח שלי היה כבר בארץ, שירת בצבא. הוא היה כותב לי ואני אפילו לא חשבתי להתחתן כי רציתי לעשות עוד הרבה דברים. אולם, מישהו הכיר לי בחור צעיר ויפה שרצה להתחתן. הוא היה צורף ואמרו לי שאיתו אני אהיה עשירה. הוא היה צעיר ועבד אצל אחרים, ובאמת התחתנו, ילדתי את הילדים ביאש, זו עיר הבירה של מולדובה, ושם היה לנו בסדר.

כשנתנו ברומניה סרטיפיקט לעלייה ארצה, נתנו רק למי שהיה לו לשלם על זה. לאבא שלי לקחו את שלוש החנויות שלו. לאחותי ובעלה לקחו חנות גדולה של פורצלנים במרכז העיר. לבעלי לא היה מאום, אז לא עלינו ביחד איתם.

הגענו ארצה – אני לא כל כך רציתי לבוא אבל התחילו הבעיות עם הרומנים. כולם אמרו שיהיה לי טוב כי היהודים אוהבים זהב ובעלי היה צורף אבל הוא לא מצא עבודה בשום מקום. יהודים רגילים לקנות ולא לתת לתקן. ברומניה לא הייתה חנות למכור דברים, אלא רק לתיקון.

ניסיתי בכל מקום לחפש עבודה. לא יכולנו להרשות לעצמנו לא לעבוד עם שני ילדים. ההורים היו כאן כבר משנת 1947 והיו צריכים גם הם עזרה. ביקשתי מכל מי שראיתי, מי יודע פה יידיש (כי רומנית אף אחד לא דיבר כאן), כדי שידריכו אותי ללשכת עבודה. בסופו של דבר הייתה מכולת קטנה, שם הייתה זקנה שהדריכה אותי. סיפרתי לאישה שהייתה בלשכת העבודה את הסיפור שלי, והיא אמרה שהאמת היא שיש מקומות עבודה, אבל רק לצעירות. הייתי כבר בת 27-26 (מה שהיה נחשב אז כבר לא כל כך צעיר). בסוף היא נתנה לי כתובת של מקום מסוים ואמרה ששם תמיד יש צורך באנשים.

הגעתי למנהל של מפעל "עלית". הסברתי לו שאני עולה חדשה ולא נתנו לי לעבוד. כנראה שהוא היה אדם עם לב טוב, הבין מה שקורה ושלח אותי למחלקה לאריזת שוקולד עם מנהלת שיודעת יידיש. אישה מבוגרת, שמרוב שהייתה ותיקה כבר לא הבינה כה טוב יידיש. אחרי חודשיים היא קידמה אותי להיות הסגנית שלה. יום אחד, כשרק התחלתי לעבוד, מישהו מהוועד של המפעל צעק על המנהל על כך שהוא קיבל לעבודה אישה לא צעירה שלא יודעת עברית, אבל הוא ענה לו: "נכון, אבל יש לה ראש והיא תלמד מהר."

ראיתי שאין ברירה, באתי עם שני ילדים קטנים, לא היה לי אפילו כסף לקנות להם חלב. הילדים שלי עוד לא היו בבית ספר כשהגענו, הם היו קטנים. הם למדו פה אבל אני לא זוכרת באיזה בית ספר.

לעומת זאת, בעלי מעולם לא מצא עבודה. אני פתחתי לו חנות – בית מלאכה לתיקונים, אבל זה גם לא הצליח. כאשר עבדתי הילדים היו בבית לבד ובעלי ישב ברחוב ביאליק, היכן ששכרתי לו את בית המלאכה. בעלית עבדתי עד גיל 60. כאשר אמרו לי שאני צריכה לצאת לפנסיה אמרתי שאני צריכה עוד לעבוד.

הילדים למדו. הם התקווה שלי ומזה אני מאושרת. גם הנכדים גדולים וגם הם לומדים. רק אלוהים עוזר לי, לא אף אחד אחר. אני מכירה תודה למנהל שהיה עם לב טוב והסכים לקבל אותי לעבודה למרות הכל. הייתי חייבת לתת לילדים מה שהם רצו. גם אני חלמתי כשהייתי קטנה ללכת ללמוד, אבל לא הצלחתי, אז לפחות לילדים שלי נתתי את זה. אני לא מצטערת על זה שלא למדתי, זה היה הגורל שלי ואני הכי מאושרת מכולם.

כשהתחלתי לעבוד היה לי כסף, והילדים למדו. הבת שלי היא היום רופאה והבן שלי רואה חשבון. אני הולכת עם טלפון והם מתקשרים יום יום, והם באים לבקר אותי הרבה. אני מבקשת מהם לא לבוא, כי הם עובדים ועסוקים, אבל הם מאוד דואגים לי. הבת שלי עשתה לי הפתעה והביאה לי את הנכדה מארה"ב שסיימה לימודים במחשבים שם, עכשיו היא ד"ר. וגם הבן שלה לומד פה בארץ מחשבים.

הבת של הבן שלי התחתנה עם בחור נעים וחתיך, ויש לה כבר ילדה קטנה. והבת הכי קטנה של הבן שלי גומרת עוד מעט קורס קונדיטוריה. כולם אצלנו למדו ומצליחים.

במהלך החיים עזרתי לאנשים שמצבם היה לא טוב. זה משהו שלימדו אותנו מגיל קטן – כשקמים בבוקר צריכים להודות לאלוהים על זה שקמתי. כנראה שהאמונה הזו נתנה לי כח. עד היום, אפילו כשהמצב לא כל כך טוב, אני מודה על מה שיש לי. אני מקבלת את זה שאנחנו צריכים לשלם מחיר על הזקנה. כשהייתי קטנה היו אומרים שלא כל אחד זוכה להיות זקן. פעם לא הייתה אנטיביוטיקה והיו מתים בגיל יותר צעיר, היום זה כבר לא ככה.

בעלי נפטר עכשיו, בדיוק בערב פסח. הגעתי לגיל-עד בגללו. הילדים חשבו שלא כדאי שאני אשאר לבד בבית, והביאו אותי לפה. כשבעלי היה בחיים אבל כבר חולה הולכת יום יום לבקר אותו. הוא היה רגוע כשהייתי באה. עד היום הצוות בא משם לבקר אותי. איתי בעלי היה רגוע, וזה היה גם טוב לילדים כי הם היו מתקשרים והייתי מספרת שהכל בסדר. בעלי לא רצה לאכול כאשר לא הייתי לידו, אך כאשר ביקרתי אותו הוא אכל יותר טוב ממני. אני שמחה מדבר אחד – הרופא אמר שבעלי לא סבל. הוא נפטר כשהוא היה עוד יפה והלך בלי עזרה.

אחרי הנפילה לא נשארתי אפילו חצי ממה שהייתי. עד היום אני מרגישה את הכאב כשאני עושה כאן את פעילות הספורט. אבל לא בהליכה, הייתי הולכת קילומטרים כי זה היה עושה לי טוב. הגוף משומש אבל הראש עובד טוב, וכל עוד זה ככה צריך להגיד תודה.

צריך להגיד תודה על מה שיש, זו זכות. אני הסתדרתי.

אני מבית דתי ויודעת להגיד ברוך השם על הכל. גם כשהדבר הכי קטן היום מעייף אותי, אני לא מתלוננת, אבל זה שאני לא רואה זה ממש מפריע לי. אפילו לצאת קצת החוצה אני פוחדת. יש לי פה אנשים כל כך טובים והרבה זמן הייתי הולכת למחלקות אחרות שיש שם מוזיקה יום יום.

בהתחלה הלכתי, וכשהפסקתי הם בדקו למה לא באתי יותר, אבל אני פשוט פוחדת ליפול, וגם כך יהיה לי קשה לראות את האנשים שם ואני לא אוכל לזהות אותם, אז אני מעדיפה גם לא לבקש.

גם לילדים אני אומרת, כשמתקשרים – תודה לאל, הכל בסדר, לא, אל תבואו כי אני לא צריכה שום דבר. אני לא רוצה להפריע לאף אחד. הם עוד צעירים, עובדים ויש להם משפחות. כשהייתי צעירה ידעתי לחיות. היה לי מינוי לתיאטרון, לאופרה, ולכל העיתונים שהיו אז.

קשה לי עם זה שאני לא יכולה לקרוא. כמה שאני אהבתי לקרוא, הייתי מנויה לכל העיתונים שיש. היום אני מקשיבה כשמקריאים לנו בבוקר את האקטואליה. אבל אני לא אוהבת לשמוע יותר מדי דיבורים לשווא, אז כשמדברים יותר מדי אני מעדיפה לצאת החוצה ולשבת בשקט.

היהודים צריכים להיות תמיד מרוצים ממה שיש. אם אתה רוצה יותר, זה בסדר וזה נורמלי. אבל ברגע שהשגת את מה שצריך כדי לחיות ויש לך הכל, צריך להגיד תודה לאל ולהעניק לאחרים.

זה טוב שאנשים חשבו על מקום כזה (גיל-עד). גם אצלנו ברומניה היו מקומות כאלו, אבל זה לא היה אותו דבר. יש לי פה כל מה שאני רוצה, לא חסר לי שום דבר.

מה שמקבלים מהבית לא שוכחים. החיים מעבירים אותך הרבה ניסויים ומלמדים אותך הרבה, אבל מה שבאנו איתו מהבית, זה יותר טוב מכסף. ההורים צריכים להעביר לילדים את הערכים שלהם, כסף לא ייתן להם את זה, הם צריכים לעשות את זה בעצמם.

האנשים בישראל לא יודעים להעריך כמה טוב פה. נכון, הדברים עולים הרבה וצריך לעבוד. אבל זה טוב. ברומניה חייתי בין אלה ששנאו את היהודים בגלל שאנחנו מסתדרים טוב יותר מהם. גם המורים הרומנים היו מעדיפים את הגויים שלהם. אלוהים יעזור לנו תמיד, לכל העם היהודי. כמה שחלמו על ארץ ישראל, עזבו את הכל ובאו לכאן.

 העשרה

 "עלית":"עלית התחילה את דרכה בשנות ה-20 של המאה ה-20 בלטביה, כמפעל הממתקים והשוקולד "לאימה" (מזל בלטבית) שהקים יהודי בשם אליהו פרומנצ'נקו עם שותפיו אליהו קופילוב ודוד מושביץ (מושיוב). פרומנצ'נקו עלה לארץ ישראל ב-1933, כשהוא מביא עמו מכונות, מומחים לשוקולד והון. לשותפיו משכבר מלטביה נאספו משקיעים נוספים (דוד אטינגר, יעקב ארנס, אהרון ניסה, יוסף סגל וגרשון פרייל) ויחד רכשו שטח ברמת גן, סמוך למקום זכה מאז לכינוי "צומת עלית", והקימו עליו מפעל‏".