מאגר סיפורי מורשת

שמי ורה טומנוב , אני בת 82 , עליתי לארץ בשנת 1998. במהלך כל חיי קיבלתי חמש מדליות :שלוש ברוסיה ושתיים בישראל. מדליה אחת קיבלתי ברוסיה שהתנדבתי בבית חולים ואת שאר המדליות קיבלתי כל חמש שנים בגלל שהייתי במלחמה. כל חמש שנים היו עושים לכבודי טקס והייתי מקבלת מדליה מרוסיה וישראל. שנה הבאה יתקיים עוד טקס לכבודי ובו אני אקבל את המדליה השישית שלי.

ורה עם המדליות

יש לי דבר קטן שאני רוצה לספר לכם: פעם אחת קיבלתי מכתב מילד בכיתה ב' שגר במוסקבה. במכתב הוא הודה לי על זה שהשתתפתי במלחמה ושבזכותי הוא ומשפחתו גרים שם כי נלחמתי על רוסיה. זה מאוד ריגש אותי והחלטתי להחזיר לו מכתב ובו כתבתי על חיי פה, על התלמידים שיש לי פה בארץ, על זה שאני נהנית פה. אני גם מתכוונת לשלוח לו עוד מכתב ובו יסופר על תכנית הקשר רב דורי בה אני משתתפת עם התלמידים. 

סיפור חיי: 

אני נולדתי באירקוטסק, במלחמת העולם השנייה הייתי בגיל קרוב ל-12. בזמן המלחמה לא היה אוכל ומים היינו חיים רק על תפוח אדמה ביום. כל יום אחרי בית הספר הייתי הולכת לבית חולים שם הייתי עובדת, הייתי מתנדבת ועוזרת לחולים, מנקה , עוזרת להם להתקלח.  אלה היו חיילים פצועים שפונו מהשטח בזמן מהמלחמה. הייתי עוזרת להם, נותנת להם אוכל, מים ,מטיילת איתם. עזרתי להם בהתנדבות ובתמורת זאת לפעמים הם נתנו טיפה אוכל. 

יום אחד לקחו אותי ואת כיתתי ואת כל שאר התלמידים לגור בקיבוץ למשך שלוש חודשים, עבדנו בשדה כמו קיבוצניקים כל יום ארבע שעות, ולאחר מכן הלכנו לבית הספר שם קראנו בספרים למדנו וכו' .

פעם אחת קרה לי דבר נורא ממש: אני וכל שאר הילדים היינו צריכים לקטוף תותים ,ומכיוון שהיינו כל כך רעבים כל פעם שלא היו שומרים עלינו היינו אוכלים מהתותים. לאחר כמה שעות היה כאב בטן נוראי, בגלל שאכלתי רק תותים למשך כל היום כי לא היה אוכל אחר. אז הלכתי לבית חולים והרופא אמר שאני לא יכולה לקום מהמיטה כמעט מתתי, היה רק דבר אחד שהיה יכול להציל אותי וזה שמן זך – למרות שהשמן לא היה כל כך טעים וגם הריח שלו לא היה נעים הייתי חייבת לשתות אותו כי זה מה שהציל אותי. 

תמיד הייתי מאזינה ברדיו מכיון שתמיד דאגתי לאבי שנלחם במלחמה. ברדיו סיפרו שהנאצים השתלטו על כל אירופה ושהם נמצאים ליד מוסקבה ,ולאחר מכן אבי שהיה טייס במלחמת העולם השנייה הלך ונלחם נגד הנאצים בסופו של דבר הוא מת ובנוסף לכך ארבעה דודים שלי מתו במלחמה. לאחר 4 חודשים חזרתי הביתה מן הקיבוץ.

מלחמת העולם השנייה נגמרה בתשיעי במאי 1945.לאחר המלחמה היה אוכל,שקט ,שלווה ולא היו יותר אויבים אחרי המלחמה ילדים לא היו עובדים. הם היו  נוסעים לבית מלון שמה הם היו אוכלים, משחקים,מטיילים,שוחים בבריכה ,היו לנו גם כל מיני משחקי ספורט. בקיצור הם היו צריכים לנוח . בגלל שאני הייתי שמה  הכי גדולה, בת ארבע עשרה, אני הייתי אחראית עליהם. הייתי גם מלמדת אותם מה צריך לעשות וכו'. לאחר עשרים ואחת יום כל אחד חזר לביתו ועכשיו תורי היה לנוח .

לאחר כל זה כבר היה חיים טובים הייתי לומדת, חוזרת הבית, מטיילת, היה אוכל טוב בקיצור לא הכרתי חיים יותר טובים מאלה. בשנת 1953 כל יום אחרי בית ספר הייתי הולכת ללמוד מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטה.

בשנת 1955 אני הפכתי להיות מורה למתמטיקה בבית ספר בקיבוץ ניקולסקה ולאחר מכן מכן חזרתי אירקוסטק ושם הייתי מורה באוניברסיטה. בשנת 1956 התחתנתי ברוסיה עם אדלסון אברהם ונולדו לי ממנו שני בנים ולדימיר ואלכסנדר.

בשנת 1996 בני עלו לארץ עם נשותיהם לריסה ונטלי. לולדימיר וללריסה נולד ילד, נכד שלי בשם יבגני, ולאלכסנדר ונטלי נולד בן , נכדי השני בשם אנטון.

בשנת 1998 , שנתיים אחרי ששני בני עלו לארץ, עליתי עם בעלי אדלסון אברהם לארץ. לאחר שעלינו לארץ בעלי נפטר. לאחר העלייה לארץ החיים פה היו  מאוד טובים, אני אוהבת מאוד את ארץ ישראל כי יש לי פה דירה, פנסיה, זמן לנוח, זמן לעשות ספורט וגם זמן לטייל. אני מאוד אוהבת לטייל בכל מיני מקומות בישראל .

אני אוהבת ללכת לתיאטרון הבימה ולבלפור שם אני שומעת ורואה קונצרטים בכל השפות. אני אוהבת את ישראל מאוד זה ארץ מרהיבה ביופייה. אני מאוד אוהבת ללכת לפארק הדרום ולהתעמל במכשירי כושר. בקיצור אני מאוד מאוד שמחה לחיות ולהיות אזרחית בארץ ישראל.

ורה השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי בבית הספר מודיעין ,תשע"ד