מאגר סיפורי מורשת

בלפור קיוויתי נולד בשלהי שנת 1937 בבחריין, ילד שלישי בין שמונה אחים, הוריו ששון וסלימה הכירו על ידי רב ונפגשו בבחריין.

אמו סלימה, נולדה בבגדד ולאחר נישואיה עברה לבחריין. היא הייתה "חפפה" – קוסמטיקאית ועסקה גם ברקמה. אביו, עסק בייבוא ומכירת בדים בסיטונאות וקמעונאות.

בלפור קרוי בשם זה כי אמו בתקופת הריונה, השתתפה במפגשים פוליטיים. באחד המפגשים התקיים ויכוח על הצהרת בלפור, ואמו אמרה שאם היא נושאת ברחמה בן, היא תקרא לו בלפור. שם משפחתו שונה מכוותי, לקיוויתי.

בלפור מספר על עצמו כי היה ילד שובב ומרדן "ואכיח" בלשון העם. הוא מוסיף שהתנהגותו הייתה אף מסוכנת לעיתים. בילדותו, למד בבחריין בבית ספר כללי לבנים. לא היה שם בית ספר יהודי לקהילה, את לימודי היהדות-תורה, משנה וגמרא לימדו ב"חדר" אחה"צ במשך שלוש פעמים בשבוע. בלפור מספר כיצד המורים היו נוקשים והיו מענישים  בהלקאה במקל.

המשפחה הייתה ציונית, ובבית דיברו רבות על ארץ ישראל וירושלים. אביו היה בתנועת "החלוץ" – תנועה אשר פעלה בקרב הקהילה היהודית בין השנים 1941-1951 בחשאי. מטרות התנועה היו: חינוך עברי וציוני, הגנה ועליה לארץ ישראל.

הוא זוכר אווירה מאוד משפחתית בביתו ומשפחה מאוד מלוכדת. המשפחה שמרה על חגי ישראל, על שבתות ואביו הקפיד להתפלל בכל יום בביתו פרט לשבת, בשבת, התפלל בבית הכנסת. בלפור מספר את הרשמים בגעגועים, והזיכרון הטוב שנותר לו מההווי הדתי בילדותו. ההכנות לשבת, החלו  כבר מיום חמישי. הוא זוכר את התפילות בשבת ואת השיחות של המתפללים לאחר התפילה, בעיקר בתקופת מלחמת העולם השנייה, השיחות היו פוליטיות.

שולחן השבת  בבית היה ערוך במטעמים, ואווירת השבת שררה בבית. הייתה הקפדה על כל  הטקסים הדתיים – על הקידוש, נטילת הידיים והארוחה.

בלפור אהב את תקופת החגים, במיוחד תקופת הסליחות.

משפחתו חיה בבחריין ברווחה, הם העסיקו עוזרת בית שרק בסופי שבוע הייתה מבלה בבית הוריה. המבוגרים מבין היהודים בבחריין עסקו במסחר, ואילו הדור השני של הקהילה שכבר רכש השכלה, כמו אחיו הבכור מאיר, עבד במוסדות המינהל של בחריין ובמקצועות חופשיים אחרים.

לאחר מלחמת העולם השנייה, מצב היהודים, ובעיקר של הסוחרים בבחריין, נעשה קשה בגלל שינוי המדיניות – הייתה הגבלה והקצבה במכירת מצרכים. המשפחה עזבה  את בחריין  לכווית, וזאת רק לאחר שאביו עזב תחילה, והתארגן בעבודתו, וכולם באו בעקבותיו. בכווית החל בלפור ללמוד בכתה ד', שם נהנה מיחס טוב בבית הספר, ויצר קשרים טובים עם התלמידים, וגם משפחתו יצרה קשרים טובים עם החברה הערבית בכווית.

לאחר כשנה, אמו הוזהרה ע"י אחות השייך, ואביו הוזהר ע"י השייך, והציעו להם לברוח עם המשפחה. באותו זמן האירועים בארץ, עליהם אחראיות מחתרות הלח"י והאצ"ל, מעמידים את היהודים בכווית בסכנה. הם מיד התארגנו וכבר למחרת הם עברו לעבאדאן שבאיראן בשנת 1947.

בלפור סירב להמשיך את לימודיו בעבאדאן, מכיוון שהתקשה ללמוד את השפה הפרסית המדוברת, שהייתה זרה לו לחלוטין. קשיי השפה, גרמו לכך שבלפור נשר ממסגרת הלימודים, בהיותו כבן 10, הוא עבד עם אביו בחנות שלו למשך כשנה. הוריו התעקשו שילמד באופן פרטי חשבון ואנגלית, מקצועות שהיו חשובים בשנים אלו בגולה.

לאחר הכרזת המדינה בשנת 1948, החלו שליחים מהארץ יחד עם פעילי תנועת החלוץ לפעול  בהעלאת אזרחים, בעיקר את הילדים. הוריו החליטו לשלוח ארבעה מילדיהם לארץ בשנת 1949. אחיו הבכור תמך בעלייתם ארצה. הוריו גם קיבלו החלטה לעלות, אך סברו כי מוטב שהילדים יעלו תחילה.

ארבעת הילדים עלו לארץ דרך עבאדאן, בשנת 1949: אחותו נזימה בת ה-14, הוא כבן 11, אחותו עליזה כבת 5 ולילה בת ה-3. הוריו ושאר האחים נותרו בעבאדאן.

בהגיעם ארצה פוצלו האחים למסגרות שונות. בלפור נשלח לקיבוץ גליל ים, להכשרת הנוער של הבבלים, אחותו בת הארבע עשרה נשלחה לקיבוץ נען, גם היא להכשרת הנוער של הבבלים. אחיו בן החמש נשלח לקיבוץ איילת השחר, להכשרת נוער מעורבת ככל הנראה.

בלפור החל ללמוד, יחד עם זאת, הוא עבד שלוש שעות אחר הצהריים וחמש שעות בבוקר, בטיפול בפרות ובחליבה. עד סוף שנת 1951, בלפור עבד בנחלת יצחק ברפת.

בקיבוץ, למד על ברל כצנלסון – מנהיג תנועת העבודה ועל תקופת השירה של רחל, לאה גולדברג, שאול טשרניחובסקי וחיים נחמן ביאליק. לטענתו, דבר זה גיבש את העם לאחר השואה. במשך כשלוש שנים הקשר עם הוריו נעשה דרך מכרים – בעיקר דרך עליזה קטן, אשת השופט יואב קטן.

הוריו עלו ארצה בסוף שנת 1951 והגיעו לשער העלייה. אחר כך עברו למעברת קסטינה (כיום קריית מלאכי). לאחר עלייתם, נדרש בלפור לסייע להוריו מול הרשויות כיוון שלא ידעו עברית, כמו כן נאלץ לסייע להם כלכלית ושוב, יצא לעבוד למרות גילו הצעיר.

     כאשר המשפחה הייתה במעברת קסטינה, בלפור עבד בכפר וורבורג, לשם הגיע באופניים ועסק בחליבת פרות אצל המשפחה.

לאחר שנה עברו ההורים למעברה ב' בבאר שבע.

בשנת 1952 עזבו את מעברה ב' ועברו לגור  בבית בעיר העתיקה. שם נוצר בינו לבן אנשי בית"ר קשר. בלפור מספר שהוא התרשם מהרעיון הלאומי בתורתו של ז'בוטינסקי, וכחניך בתנועת הנוער של בית"ר, רכש ערכים ובגיל 14 לאחר הכשרה, הפך למדריך. תנועת הנוער בית"ר קישרה אותו לארץ עוד יותר והעצימה את תחושת הלאומיות שלו.

בלפור היה פעיל מאוד כמדריך בית"ר ודאג לפתח קשרים עם תנועות נוער נוספות בעיר וביחד ארגנו פעילויות משותפות – את מצעד יום העצמאות, מצעד הלפידים בחנוכה ועוד.

בגיל 14, עבד בסולל בונה כטפסן ופועל והיה שותף לבניית השכונות א', ב', ג'  (רחובות כמו הגמל, מעפילים, גאולים, בלפור וגוש עציון). בלפור נפגע בתאונת עבודה ממסמרים שנכנסו לרגלו, עקב הקושי, עבר לעבוד בחציבת קירות להנחת צנרת חשמלית בשכונה ה' ברחוב הגמל.

בהמשך עבר לעבוד כנער שולייה בחברת "אספקה לנגב" אשר סיפקה חומרים והאבסה לבעלי החיים לקיבוצים ולמושבים. משם, בגיל 15 עבר לעבוד כשליח בסוכנות היהודית במחלקה להתיישבות חבל הנגב, אשר הקימה התיישבות בנגב בעשור הראשון של המדינה וטיפלה בקליטת העולים. לימדו את המתיישבים החדשים בארץ ישראל כיצד להיות חקלאים ולנהל משק בית. בלפור מספר כי שם הוא למד המון והתפתח לכיוון עיסוקו כיום.

בעת עבודתו בסוכנות היהודית בלפור רצה להמשיך לעבוד וגם ללמוד, אך לא התקבל לבית ספר תיכון כי כבר היה מבוגר לכך. הוא הצטרף לבית ספר, שהיה בית ערבי בבאר שבע, ובו למדו כחמישה עשר תלמידים, ממשפחות באר שבעיות (לימים הפך למקיף א'). בגיל שש עשרה, למד במכון הבריטי בירושלים, שהכין אותו לקראת בגרות בכתב ברמה מתאימה, ונדרש ללמוד עד שעות הלילה המאוחרות. הוא המשיך לעבוד במקביל בסוכנות היהודית כדי לעזור להוריו לפרנס את המשפחה. הוא נכשל במתמטיקה חמש פעמים וכעבור תקופה ארוכה, הצליח לעבור את הבגרות דרך המכון הבריטי. בלפור התקשה לעבור את המבחנים בנושא הטריגונומטריה. חברו סמי קצב שהגיע לארץ מאיראן וסיים שם בגרות, לימד אותו טריגונומטריה בשעות הערב, עד שבלפור הצליח לעבור גם את הבחינה הזו.

בשנת 1955, התגייס לשירות סדיר בצה"ל. הוא עבר בהצלחה את הבחינות התאורטיות לטיס ובעיקר את הבחינות הפסיכוטכניות, ועדיין היה עליו לעבור את הבדיקות הרפואיות. תחילה בלפור לא דאג כי הניח שהוא בריא, אך התאכזב כשנתגלה לו שכושר הראייה שלו נמצא לקוי ובשל כך אינו יכול להתקבל לקורס טיס.

בשל מצבו שובץ לחיל המשטרה הצבאית וסופח למשמר הגבול שפעלה כנגד  פעולות הפידאיון – המחבלים שנכנסו לגנוב ולחבל בישובים יהודים וגם לרצוח.

לאחר הצבא  רצה ליצור קשר של ממש עם בחורה ראויה, להתבסס ולהקים משפחה משלו. את ויולט בת דודו, הכיר מגיל צעיר עוד בתקופה בה היה ילד בקיבוץ. היא תמיד הייתה מאוד יפה בעיניו. כאשר היא הגיעה לגיל 17 מיהר בלפור לבקש את ידה. הזוג נישא בשנת 1958, ברחוב העצמאות בבניין ערבי אשר שימש את הסוכנות היהודית. מאחר שעבד בבניין זה, אישרו לו לערוך שם את החתונה. לאחר נישואיהם התגוררו בדירת שני חדרים  של  הסוכנות היהודית ברחוב האבות.

כעבור זמן מה, הוא רואיין על ידי השירות החשאי ואשתו התנגדה לגיוסו לשם. בלפור שובץ למשטרה צבאית וקודם לכן שירת גם במצ"ח, שם חקר שבויים במחנות השבויים במלחמת קדש ובמלחמת יום הכיפורים. הוא הגיש תכנית לפעילות זרימה וארגון מחנות שבויים  תוכניתו התקבלה.

בלפור החל ללמוד מינהל ציבורי באוניברסיטת בר אילן – לימודי תעודה, ועבר ללמוד במשך שנתיים במכללה למינהל בבאר שבע. לאחר מכן למד  והתמחה בנושא השלטון המקומי.

בתחילת שנת  1969 בלפור עבד בעירית באר שבע. לאחר תקופה בת כ-6 חודשים, אישרה המועצה להעניק לו מינוי קבוע ובצידו את הדרגה הצמודה למשרה, כמנהל אגף כוח אדם ולימים נהיה מנכ"ל העיריה וחבר מועצת העיריה (מטעם הליכוד).

בלפור לקח חלק בארגון מחדש של שירותי העיריה – הלכלוך בעיר היה בלתי נסבל. לאחר דיון במצבת כוח אדם במחלקת הניקיון, נדרש ללמוד את שיטות העבודה כמו פינוי האשפה, ניקיון הרחובות, סילוק הפסולת בשיטות שונות ועוד. נוסף לכך, בלפור ומנהל המחלקה חשבו על תוכנית חדשה, שבעקבותיה מצב הניקיון בעיר השתפר. גם בארגון מחדש של אגף הרווחה בלפור לקח חלק. הוא הציע תוכנית שמשרד הרווחה העלה לדיון בפני הנהלת המשרד. לבסוף תכנית זו גובשה, ועוגנה לאחר מכן בתקנות שהוציא השר.

חלקו של בלפור בעירייה לא נגמר בזאת, הוא לקח חלק גם בארגון של מערך הגבייה של מיסי הארנונה והמים וניהל זאת בריכוזיות גמורה, תוך כדי דיון בתקני כוח אדם. נושא שיפור פני העיר היה משימה מרכזית עבור בלפור, הוא יצא למבצעי ניקיון, הגביר את התודעה לשמירה על איכות הסביבה. הכין תוכניות לעיצוב הרחובות והחלפת מכולות האשפה הקיימות, אך תכניות אלו לא יצאו לפועל.

כאשר שב לעבודתו לאחר 45 ימי מילואים במחנה השבויים אנאצר, עלתה בו המחשבה שהגיע הזמן להקים בבאר שבע בית יד לבנים, לבנים שנפלו במערכות ישראל. תוך שלושה שבועות מאז עלה במוחו הרעיון, הביא את הנושא למודעות גבוהה מאוד בקרב הציבור.

בלפור  גייס למבצע למעלה מאלף מתרימים ומתנדבים ואיתר כ-50 בעלי עסקים שהיו בעלי יכולת כלכלית. בלפור ניהל מגבית, על מנת לאסוף כסף להקמת בית יד לבנים. ולבסוף, לאחר עבודה קשה, הוקם בית יד לבנים במבנה שיועד להיות בית כנסת והוסב למבנה יד לבנים.

בלפור ארגן מחדש את שירותי העירייה, מיפה את שרותי התברואה בעיר ופיתח את שיטת איסוף האשפה והפסולת הנהיג נורמה ופרמיה בענף. בחן את עבודתם של עובדי הסעד והפריד בין עבודה סוציאלית טיפוסית במשפחה לבין עובדי סעד וטבע את חותמו על תפקיד עובד הזכאות, הפרדה זו עוגנה בהחלטות ונהלים אותם אימצה וועדת השירותים של הכנסת.

פיתח את השירותים הקהילתיים, בין מקימי בית האבות העירוני הוסיף נדבך לפיתוח השירותים הקהילתיים, פיתח את החינוך המשלים בקרב הנוער, ארגן את מערך גביית המיסים, פיתח את איכות הסביבה. קצרה היריעה מלזכור את פועלו הרב של בלפור לטובת הציבור ולטובת העיר מאז הגיעו לבאר שבע בשנת 1951 מקיבוץ גליל ים.

בלפור ארגן וסידר את המבנה הארגוני של מחלקת  החינוך בעירייה, בזכות ארגון זה מחלקת החינוך הגיעה  להישגים גבוהים, הישגים אלו תרמו לצמצום הפערים בחברה.

בלפור המשיך בלימודיו באוניברסיטת בר אילן, בהיותו כבן 45, ולמד לתואר בקרימינולוגיה ומדעי המדינה. לאחר מכן למד משפטים והוסמך כעורך דין, בעל שם בחברה הבאר-שבעית וקיבל תעודות רבות בעקבות הצלחתו ומסירותו למקצוע.

בלפור התחיל דרכו כמדריך בית"ר ומאז  הוא חבר  בליכוד. כל פעילותו הציבורית הייתה עם הליכוד.

בלפור כתב ספר "מבחריין עד באר שבע" המתאר את קורות חייו. את הספר הוא שלח לראש הממשלה בנימין נתניהו.

גם כיום בלפור ממשיך בעשייה ציבורית, הוא מכהן כראש ראשות פארק נחל באר שבע, פרוייקט המתוקצב בשלושים מיליון שקלים. בלפור פעיל בעמותות ציבוריות כמו העמותה לשימור מסורת יהדות בבל ועמותת הצלמנייה. לטענתו, חשוב לו להמשיך ולהתנדב כיוון שההתנדבות נותנת לו סיפוק, והוא אינו יכול להיפרד מהעשייה הציבורית בה עסק במשך שנים רבות.

על עשייתו ופועלו קיבל את אות יקיר העיר

מר קיוויתי מרוצה מהתפתחות העיר באר שבע בקדנציה של ראש העיר מר רוביק דנילוביץ'. במשך כהונתו של רוביק כראש העיר, העיר התפתחה והתרחבה בהיקף שלא ידענו כמותה.

גם כיום, בהיותו כבן 82, בלפור קיוויתי עדיין נמצא במשרדו ועוסק בעריכת דין.

לבלפור ורעייתו יש שלושה ילדים העוסקים במשפט וחינוך, ותשעה נכדים

תיעוד ועריכה ראשונית: התלמידות רותם גבעוני בכתה י"א, במקיף וליאל אטל בכתה י"א במקיף ג'.

עריכה לשונית: הגב' ליזט פרץ.

עריכת מבנה ותוכן: שוש לוי מובילת הנוער בתכנית הקשר הרב דורי, כיוונים באר שבע.

הזוית האישית

שמחנו להכיר אותך, לשמוע את סיפורך המרתק, עלייתך מבחריין, ועל פועלך הרב למען העיר במשך השנים. שמענו ממך עד כמה תנועות הנוער היו חלק חשוב בחייך ואיך צמחת בכוחות עצמך, עבדת קשה, בנית את רחובות העיר באר שבע, נהיית למנכ"ל העיריה ולעורך דין מוכר בעירנו. שמענו על פעילותך הפוליטית הרחבה. אתה אדם מיוחד ומעורר השראה. כאשר נכנסנו למשרדך, נפעמנו מכמות התעודות שעל הקיר. כל תעודה מעידה על קורס ומקצוע שלמדת והעשרת את הידע שלך. נוסף לתעודות, ראינו מכתבי הערכה רבים המעידים על השיגך הרבים ונחישותך ללמוד ולהתפתח.

אנו מודות לך על כך שהיית סובלני, נעים ופתוח ושיתפת אותנו בסיפור חייך המרגש. מאחלות לך עוד שנים רבות של עשייה למען הקהילה, בריאות איתנה ואושר! בהערכה רבה. רותם וליאל

הקהילה היהודית בבחרין: (הערת מערכת). סיפור חייו של עו"ד בלפור קיוותי תועד בהרחבה בספר שהוציא לאור, בו יש תיאור מפורט של כ- 1000 בני משפחה על כל ענפיה. בנו עו"ד רפאל קוויתי, שומר על קשר עם בת משפחתם הגרה בבחריין, הגב' Houda Nonoo הנושאת תפקיד בכיר, כשגרירה בבחרין.