מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

בכפר תבור אפינו בעצמנו לחם בטבון

זאב אליאל וניקול פטקולין
זאב אליאל בצעירותו
זאב בוצ'ין אליאל - בן כפר תבור

נולדתי בכפר תבור בשנת 1922, למשפחה דתייה בת 12 נפשות – 10 אחים ואחיות ושני הורים. המשפחה שלנו הייתה בין המשפחות שקיבלו את המענק הכספי שנתן דוד בן-גוריון למשפחות גדולות, מפני שהוא רצה לעודד ילודה. אבא שלי הגיע מקווקז ואימא שלי הייתה ילידת צפת. ההורים שלי קיבלו בית ובו שני חדרים קטנים. היינו ישנים שלושה אחים במיטה אחת.
 
בבית שמרנו שבת. היה לנו ספר תנ"ך וסידור – ספר תפילה, ואני נהגתי ללכת לבית הכנסת.
 
בבית הספר היינו בקושי שמונה תלמידים בכיתה, והקשבנו לכל מילה של המורה. כשלמדתי בכיתות א-ח היה לי מורה ששמו משה גרינקר. אני זוכר שבכיתה ב' נסענו לביקור בביתו של אלכסנדר זייד, והוא היה מספר לנו שהוא היה ישן עם הפרדות כשנהג לשמור. בבית ספר עממי בכפר תבור היה לי מורה ותיק שקראו לו ויתקין, והוא נתן את השם לכפר תבור. טיילנו במקומות שונים שעליהם למדנו בשיעורי תנ"ך, לדוגמה המקום של בעלת האוב. אני זוכר שביום, הייתי עוזר לאבי בשדה ובלילה הייתי מכין את השיעורים לאור פנס, והציונים שלי היו מבין הטובים בכיתה. כדי להגיע ממקום למקום נהגנו ללכת ברגל, או נסענו בעגלות ולנו בשדה.
 
בכפר תבור אפינו בעצמנו לחם בטבון. היה זה מבנה עגול וקבוע שנבנה מחומר מיוחד שמתקשה בחום, ובו פתח עגול ומעליו מכסה גדול. הטבון פעל 24 שעות ביממה. ניתן היה לבשל בו מספר תבשילים יחדיו. חימום הטבון נעשה באמצעות פסולת של בעלי חיים. טבון היה בכל בית של חקלאים. לא היו כלים אחרים לבישול ולא היו סוגי מזון מגוונים כפי שיש היום. אנו הסתפקנו במועט.
 
עם קום המדינה, היישוב היהודי היה קטן מאוד- היו כ 600  אלף תושבים בכל המדינה. אני הייתי חבר ב"הגנה", שם היינו מתאמנים בנשק, ומבצעים תרגילי שדה בלילה, מפני שאסור היה לנו להתאמן במקום גלוי. 
שירות צבאי – אבטחת השיירות, מולוטוב והדגים לחתונה
 
במלחמת תש"ח אחותי ושלושה אחיי גויסו לצבא. אני נשארתי לשמור על המשק. במלחמה התנדבתי לשרת בפלוגה  בגדוד 12, שהייתה בכפר תבור. הפלישה הראשונה לכיוון כנרת, הייתה העיירה צמח – עיירה ערבית. התנדבתי בשמירת אבטחת השיירות, שעברה מכיוון מטולה לחיפה. כלומר הייתה זו שיירה שעברה דרך כנרת לכיוון מערב. השמירה הייתה הכרחית, מפני שהערבים היו מתקיפים את התחבורה.
 
אחר כך,  נשלחתי למחלקה להגן על גשר המעבר של הטנקים לכיוון טבריה, כדי שיוכלו להתקדם. התפקיד שלי היה הקרוב ביותר לגשר, הייתי בראש המחלקה. מפלס הנהר באותה עת היה גבוה. הייתי מצויד בנשק, כדורים ובקבוקי מולוטוב. וכשנגמרו הבקבוקים היה להביור. לכל חייל הייתה שוחה – סוג של בור בו היינו מסתתרים, כדי להגן על עצמנו, כי לא היו לנו טנקים. כל חצי שעה, הופיע אווירון (מטוס), מעל עמק הירדן והיה מפציץ.
 
הקרב התחיל מכיוון צמח, ובינתיים אחת הפצצות של האווירון נפלה ליד המים, ומההדף דגים רבים נהדפו ונפלו על גדות הנהר. עבורי זה היה נפלא, מפני שלפני שיצאתי לקרב, אמרתי להורים של אשתי, שבתום המלחמה אני רוצה להתחתן. עברתי לגדה השנייה של הנהר וראיתי שהדגים טריים ואספתי אותם. החיילים ששמעו את האווירונים, צעקו לי: "רוץ לעמדה בחזרה" וכל מה שאני חשבתי עליו באותו רגע הוא: שכשהמלחמה תגמר תהיה בחתונה שלי ארוחת דגים. הייתה לי משאית פרטית שגייסתי אותה במלחמה לגולני.
 
למחרת סיפרתי בפלוגה של גדוד 12 בכפר תבור, שאני צריך להתחתן והם אפשרו לי לצאת ל-24 שעות והחזירו לי את המשאית, ואני שלחתי את הדגים אל אימא שלי ואחותי שהכינו את הדגים לחתונה. אף חייל אחר לא היה עוזב את עמדתו לאסוף דגים, אבל הראש שלי עבד אחרת. החתונה התקיימה בחדרה והיו מעט אורחים כי הכבישים היו סגורים ולא הייתה תחבורה רבה, הדגים היו מנה ראשונה, בחתונה שאלו: "מאיפה הדגים", אבל אני, מה יכולתי לומר…? למחרת קניתי רהיטים לביתי החדש, והעברתי אותם לכפר תבור ברכב שלי.
 
המשכתי לאבטח במשוריין, תקופת שיירות די ארוכה. לילה אחד עבר בכפר אוטובוס משוריין. היה זה אוטובוס רגיל שהוצמדו לו לוחות  פלדה עם ברגים, כדי למנוע חדירת כדורים לתוך הרכב. בקשו ממני לנהוג באוטובוס, ולהסיע את האנשים למושבת סג'רה בדרך לטבריה. כשנכנסתי לרכב היה חושך. חיפשתי מהיכן מתניעים את האוטובוס, מצאתי ונסעתי בכבישים בחושך. כשהגענו לשער הוא היה סגור, ופתאום התחיל מטח ירי ולא ידעתי מה לעשות. ובמזל רב מישהו פתח את השער באותו רגע, ואנחנו נכנסנו פנימה וכולם הגיעו בשלום. אחר כך, חזרתי למפקדה, שהייתה במושבה קרוב לבית הספר. לימים את ניסיוני כנהג ניצלתי בכך שהייתי חבר ב"אגד". בשרותי הצבאי הייתי נהג, אבל השתתפתי בכל מלחמות ישראל (מלבד מלחמת לבנון) בשירות קרבי.   
 
בית ומשפחה
היינו משפחה גדולה, בת 12 נפשות. וכולנו עזרנו בפרנסת המשפחה. חלקנו עבדנו מחוץ לכפר. אני למשל בצעירותי, עבדתי מחוץ לכפר במשך 5  שנים רצופות, לפני נישואיי.
 
אמא בישלה לכולם וכל מה שהיא הכינה אכלנו. את כל המזון שלנו הכנו בעצמנו. למשל: לחם. את הקמח ללחם, זרענו, קצרנו ואפינו בעצמנו. זה היה כך: היינו מחכים ליורה – הגשם הראשון, ואז זורעים בשדה את גרגירי החיטה, הזרעים של החיטה בוקעים מהאדמה ובמשך החורף הגרגירים גדלים וכל גרגר מקבל גבעול משלו. בקיץ קוצרים את החיטה, מוציאים את המוץ – קליפת החיטה, על ידי ניעור החיטה ברוח. הינו מנקים את הגרגירים ומביאים אותם לגורן – מקום שדשים בו את התבואה מהשדה. אני זוכר שהייתי הולך לטחנת קמח בכפר כמא – כפר הצ'רקסים, כדי לטחון את החיטה. לבסוף מביאים את הקמח הביתה על מנת להכין לחם.
 
כאמור, נולדתי בכפר תבור ולמדתי בבית ספר עממי. בגיל 7 למדתי בכיתה א'  ובכיתה ז' מלאו לי 13. בבר המצווה, הלכתי לבית הכנסת עם אבא, ושם עליתי לתורה וקראתי את פרשת השבוע. לא עשינו חגיגה גדולה, אבל בבית אמא אפתה עוגות יפות וחגגנו בתוך המשפחה.
 
מגיל מאוד צעיר עבדנו במשפחה – בגיל 7 עזרנו להורים בחצר המשק – האכלנו את העופות ואת הפרות, או עזרנו לאמא בחליבה. בגיל 13 כבר עשיתי כל מיני עבודות בבית. בשדה זרענו וגידלנו בעיקר: שעורה, חיטה, עדשים, חימצה (חומוס) ושומשום.
 
בשבתות, היינו משחקים: מחבואים ומחניים, היינו עושים ספורט, ומשחקים בכדור.
 
בבית הספר הייתה לנו גינת ירק יפה מאוד. כשהייתי בכיתה ו' הגינה שלנו נבחרה כגינת הירק היפה ביותר בארץ, ועל כך קיבלנו גביע מהנציב העליון ששמו היה ווקופ, שהגיע במיוחד עם משוריין מירושלים לכפר תבור, להביא לנו את הגביע הארצי בעצמו. 
 
העשרה
כפר תבור: "כפַר תָּבוֹר היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל. כפר תבור שוכנת למרגלות הר תבור שבגליל התחתון המזרחי. המושבה הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1949. 
 
תשע"ה 2015

מילון

כפר תבור
כפַר תָּבוֹר היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל. כפר תבור שוכנת למרגלות הר תבור שבגליל התחתון המזרחי. המושבה הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1949.

מוץ
הקליפה העוטפת את גרגיר החיטה.

בקבוק מולוטוב
בקבוק זכוכית עם דלק שבו תחוב סמרטוט, הוא מופעל בהצתה וזריקה למטרה. שימש ככלי נשק פשוט במלחמה.

ציטוטים

”"את הקמח ללחם, זרענו, קצרנו ואפינו בעצמנו"“

”"חימום הטאבון נעשה באמצעות פסולת של בעלי חיים"“

הקשר הרב דורי