מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ב-31 למרץ 1930, בעיירה וילייקה המחוזית לא רחוק ממינסק ומוילנה. כשהורי נולדו היה השטח בשליטת הרוסים כשאני נולדתי היה השטח בשליטת הפולנים. היום זה אזור-בלארוס. האזור כולו טובל בירוק ואנחנו גרנו בבית יפה ובו גן גדול, עצי פרי, פרחי לילך ויסמין ופירות יער. בקצה הגן היה ביתן קטן ובו תנור וכלי בישול גדול מנחושת. אימא שלי הייתה מבשלת בו ריבות מפטל ואוכמניות מפירות הגינה שלנו. את הריבות המוכנות הייתה מביאה לבית ומאחסנת אותם במרתף. כמעט כל תושבי העיירה שלי וילייקה היו יהודים. הגויים גרו מחוץ לעיר.

לסבא שלי משה שמעון נורמן, אבא של אמי, היו חנות ומחסן למוצרי מזון. בנוסף לזאת הוא היה גם גבאי בבית הכנסת ודאג לעניי העיר. אמי סיפרה לי שסבי ממש הציל משפחה אחת מרעב. אביה של משפחה זו נסע לארצות הברית בתקווה להתבסס ולהביא את בני המשפחה בעקבותיו. אולם, בינתיים נותרה בוילייקה האם עם שישה ילדים. לא היה להם מה לאכול. האישה הייתה גאה ולא רצתה שיידעו עד כמה המצב קשה. היא הייתה מרתיחה מים על האש כדי שיחשבו שהיא מכינה מרק. סבי בא לביתה והציעה לה: אני אלווה לך שק קמח תוכלי לאפות ממנו בייגל ולמכור את המאפים כשיהיה לך כשתרוויחי תחזירי לי את הלוואה וכך היה. הוא למעשה הציל אותם מרעב, תוך שהוא שומר על סודם וכבודם. אני זוכרת את סבא שלי כאדם חם וטוב לב הוא מאוד אהב אותי. סבתא שלי הייתה אישה נחמדה, וכשהיא הלכה ברחוב, הייתה מעין תחרות בינינו הנכדים, מי ביננו יעמוד קרוב יותר לסבתא.

מידי שבת לאחר התפילה נאספו כולם אצל סבא וסבתא. המשפחה שלנו הייתה מאוד מלוכדת וחמה, כולם נספו בשואה, פרט  מלבד אמי לובה, שתי אחיותיה: בתיה ופסיה אני ואחי. אני והוריי ואחי ברחנו לרוסיה. אפשרו לנו לנסוע ברכבת ללא הרכוש רק עם מלבושינו. בדרך נפרדנו מסבא והוא עודד את הבריחה שלנו. הוא החליט להישאר עם סבתא כי זכר שבמלחמת העולם הראשונה, הגרמנים לא הרעו ליהודים. בשנת 1941 הגענו לרוסיה לעיר ע"י סמולנס במחשבה שהגרמנים לא יגיעו למקום. אבל החזית התקרבה ונאלצנו לברוח לסיביר. במשך שנתיים לא ידענו היכן אבי. איבדנו אתו קשר. בסיביר למדתי ואמי עבדה קשה מאוד. סבלנו מרעב ומעוני. התגוררנו שלוש משפחות בבית אחד. כאשר אבי גילה אותנו בסיביר, בשנת 1944 הוא שלח במידית משהו להביא אותנו אליו. הייתי בת חמש עשרה. הרגשתי שאני האימא בבית. אמי הייתה מחוסרת כוחות לא הייתה לי ילדות מאז 1941.

נפגשנו עם אבא באוקראינה. אימא התקבלה לעבודה, יחד עם אבא. אבי היה מנהל חשבונות. הם עבדו בחברה לשיקום פסי רכבת. עם סיום המלחמה ב-9 במאי 1945, פתחתי מכתב שהיה מיועד להוריי שבו התבשרנו כי כל המשפחה נספתה בשואה. זכור לי ששכבתי במיטה מיואשת ומודאגת ביותר. לא ידעתי כיצד לבשר את הבשורה, בייחוד דאגתי לאמי. בהמשך יצא חוק שהאזרחים הפולנים יכולים לחזור לפולין. חזרנו לפולין. חיכינו וציפינו לרגע בו נוכל להתחיל חיים חדשים בארץ ישראל הארץ של העם היהודי.

הגעתי לארץ שהייתי בת 19 ב1949 התחלתי לעבוד בארץ בתור סייעת לרופא שיניים בקופת חולים בתל-אביב. בתחנת האוטובוסים המרכזית בתל-אביב פגשתי את בעלי לעתיד שמואל מיכלסון ובשנת 1952 התחתנו בבית האזרח ברמת גן והקמנו בית בארץ ישראל.

הזוית האישית

מלכה מיכאל: אני שמחה שסיפרתי לנכדי על עברי וכך למדנו להכיר יותר טוב אחד על השני. היה לי חשוב מאוד לעבור את החוויה הזו ולמדתי המון ואיזה אופי נהדר יש לנכדי.

אורי מיכאלי: למדתי מהסבתא שלי מה היה לה בזמן המלחמה ואיך החיים התנהלו פעם.