מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתאריך 23.5.1946 בעיר לודז', בפולין לזוג הורים שעברו את השואה ונותרו בודדים. אבי, ישראל דורן ז"ל, איבד את אשתו ושתי בנותיו, ואמי מינה לבית קיזלשטיין ז"ל איבדה את בעלה. שניהם איבדו הורים, סבים, סבתות, אחים ואחיות, דודים ועוד. מיד עם הקמת מדינת ישראל הם החלו בתהליך הארוך והמייגע של קבלת אישור יציאה מפולין שלקח כשנתיים ובתאריך 20.1.1950, הגענו ארצה לנמל חיפה, זוג הורים ובת יחידה. בהתחלה התגוררנו בצריף גדול במעברה בבאר יעקב, עם עוד עולים מארצות שונות. אחרי זמן מה עברנו לדירה קטנטונת בת שני חדרים ברחוב בן יהודה בצפון תל אביב. שם ניטוו רוב קורי חוויות ילדותי.

בית חינוך בצפון ת"א ע"ש א. ד. גורדון

בשנים 1952-1960 למדתי בבית הספר "בית חינוך לילדי עובדים על שם אהרון דויד גורדון" שהיה ברחוב לסל 7, (בשנות השמונים עבר לרחוב הירקון 248). בית הספר הוקם בשנת 1933 על ידי הורים, ברובם אנשים עובדים, שהיה חשוב להם שילדיהם יימצאו במסגרת, כשהם בעבודה ושמעבר ללימודים, ילמדו גם את חשיבות העבודה. הורי היו אנשים עובדים. אמנם גרנו בתל אביב אך אמי קבלה עבודה כמורה בבאר יעקב, מזרחה לראשון לציון, ואבי עבד כמנהל חשבונות עד שעה מאוחרת.

הלימודים בבית החינוך בצפון נמשכו עד שעות אחר הצהרים ולנו הילדים סופקה ארוחת צהרים שאת הירקות שבה עזרנו לגדל, כמו כן גם בשלנו והגשנו. וכמו  שהשם אומר, בית הספר היה לילדי עובדים, אך מעבר לחינוך ללימודים ולעבודה, המקום ומוריו הטביעו בנו את הרצון לפתח אופקים, להיות יסודיים בכל מה שאנו עושים לאהוב את המדינה הקטנה שלנו לאכפתיות לזולת, לעזרה הדדית, לשוויון ולחברות טובה.

שלט הממוקם על המבנה שהיה בעבר בית החינוך בצפון ת"א

לוחית זיכרון לבית הספר ע"ש א.ד. גורדון במקום משכנו הישן ברח' ברנשטיין פינת לסל (ויקיפדיה)

בכל יום ראשון ב 8:00 בבוקר היינו מתחיליים את השבוע במפגש בית ספרי בחדר האוכל בשעה של שירה בציבור. מסורת יפה זו של שירה בציבור התחיל וניהל המורה למוסיקה, מאיר נוי שבעצמו חיבר והלחין מספר שירים כמו טיול לילי, היי דרומה, אח פגישה פגישה שכזאת, זמר המלח האיטלקי ועוד להיטים ישראלים רבים. מדי פעם הגיעו גם אומנים לנגן בפנינו כמו הצ'לן יהויכין סטוצ'בסקי, וההתרגשות תמיד הייתה גדולה. מאיר נוי גם  למד אותנו שירים ישראלים חדשים, ובסוף השנה כל תלמיד היה מקבל שירון למזכרת שבו כל השירים ששרנו במשך השנה.

בשיעורי המוסיקה המורה מאיר נוי פתח בפנינו את עולם המוסיקה הקלסית. הוא הביא וניגן לנו תקליטים של יצירות שונות, והיה מבאר את המתרחש תוך כדי השמעת המוסיקה. לעולם לא אשכח את הסבריו ל"מולדבה" מאת סמטנה. ממש אפשר היה לראות את פיתולי הנהר הזורם, את הכפרים הקטנים ואת הכפריים הרוקדים. בזכותו ובזכות הורי, שלקחו אותי לאופרה כבר מגיל 3, עולמי התעשר בהבנת והערכת המוסיקה בכלל ומוסיקה קלסית בפרט.

במסגרת החינוך לעבודה, יום אחד בשבוע לא היו לימודים אלא היום כולו הוקדש להיות "יום עבודה" במקומות שונים. כל שליש החלפנו מקום עבודה. שליש אחד עבדנו בשדה שם גידלנו ירקות שהבאנו לבית הספר כדי שהטבחים יבשלו אותם. שליש שני בישלנו ולמדנו בישול (עד היום השטרודל , כרוכית בעברית , שלמדתי לאפות בבית הספר בכיתה ו' מקבל אין ספור מחמאות ולא היה מבייש את השטרודל הווינאי המקורי),  סידרנו את חדר האוכל והגשנו אוכל. בשליש השלישי לימדו אותנו נגרות ותפירה (גם בנים וגם בנות), כך עשיתי לאמי סיכה יפהפיה מעץ זית וסינר עם כיסים גדולים לאטבים, שהתאים לתליית כביסה.

בשיעורים היו המורים ואנחנו כותבים על לוח ירוק גדול עם גיר שהיה מלכלך את הידיים ואין ספור פעמים, גם את הבגדים ומשאיר ענן אבק לבנבן כשמחקו אותו. בהפסקות בבית הספר היינו יוצאים לחצר ומשחקים תופסת, קלאס, גומי, 5 אבנים, חמור ארוך, שוטרים וגנבים, גוגואים וג'ולים (גולות). הג'ולים המוצלחים והגדולים ביותר אז נקראו בנדורות, ועוד ועוד. תמיד הלכנו לבית הספר וחזרנו ברגל עם הילקוט הכבד על הגב ולא התלוננו. בטיול השנתי הביאו לנו משאיות עם שתי שורות של מושבים מכל צד. במקרה הטוב, המשאיות היו פתוחות אך לרוב הן היו סגורות בברזנט ואם ישבת בפנים, יכולת להציץ החוצה רק דרך השלבים הפתוחים בברזנט.

אחרי יום הלימודים כשהיינו חוזרים הביתה ומסיימים שיעורים (אמממ… לרוב), היינו יוצאים החוצה לשחק ב"צ'כונה" (שכונה) או הולכים לחברים. לרוב האנשים לא היו טלפונים, אז היינו מגיעים לבית של החבר, ושואלים אם הוא בבית. אם היה – היינו נכנסים. אם לא – ממשיכים לחבר אחר. לקראת הערב השכונה הייתה מתמלאת צעקות במבטאים שונים של האימהות שקראו לנו הביתה: "אריה, כבר 7. הביתה!" "תחייה, איפה את?" "זיוה, בואי לאכול…"

באותם ימים ילדים היו פונים למבוגרים מתוך כבוד רק בשם המשפחה כמו גברת כהן או מר לוי, ואילו בבית הספר רצו להדגיש את השוויון בין כולם ולכן הילדים פנו גם למורים ואפילו למנהל בשם הפרטי שלהם. המנהל היה אליהו בייליס שהיה אישיות מעוררת כבוד ומחנך דגול והטביע בנו את חזונו של אהרון דוד גורדון לעבודה ולימודים. בכלל המורים של אז ראו בעבודתם שליחות והקדישו את כל מרצם וזמנם  הפנוי למשימה זו ולעיתים קרובות מעבר לשעות העבודה ובלי להתייחס לכמות השעות שהם השקיעו. לא אשכח איך בכיתה ג' המורה לאה לקחה אותנו בשעה  05:30 בבוקר לראות זריחה, ואיך אמי, המורה לטבע, הביאה את התלמידים אלינו הביתה בשעות אחר הצהרים כדי לפסל בפלסטלינה את מערכת העיכול, או לצאת לסיור בנחל הירקון כדי לראות ראשנים.

כשם שהמורים דרשו הרבה מעצמם, כך הם דרשו גם הרבה מאתנו. תמיד היו לנו שיעורי בית. בכלל צורת הלימודים שלנו כללה שינון רב. למדנו בעל פה פרקים שלמים בתנ"ך, אין ספור שירים בספרות ואת לוח הכפל בחשבון. העתקנו מפות של ארצות בגיאוגרפיה מהאטלס בעזרת נייר פרגמנט שקוף למחצה, ואחר כך צבענו אותן לפי גובה פני הים, ההרים וכו'. הייתה הקפדה יתרה על כתב היד. גם בעברית וגם באנגלית. למדנו כתיבה תמה – קליגרפיה ו"ציירנו" מאות פעמים כל אות עד שהיא יצאה מושלמת. השתדלנו מאד מאד שלא יהיו לנו שגיאות כתיב. זה היה כמעט בלתי נסלח. כשהיינו צריכים לכתוב על נושא מסוים חיפשנו חומר בספריות, בעיתונים, ובאנציקלופדיות שההורים קנו לנו. אני חושבת שלא היה בית שלא היו בו אנציקלופדיה מכלל וכרכים ראשונים של האנציקלופדיה העברית.

בית הספר שלנו היה מנוהל על ידי "הוועד הפועל" שהיה מורכב מתלמידים שהיו אחראים על ארגון החיים בעזרת ועדות כמו ועדת תרבות שהייתה אחראית על ארגון חגים ואירועים, ועדת קישוט שהייתה אחראית על קישוט בית הספר וחדר האוכל,  ועדת מוסיקה שבה השתתפו ילדים שהחלו את ראשית דרכם בנגינה, ולרוב על חלילית, חוג דרמה שהעלה מידיי פעם הצגות, ועדת טבע שגם דאגה להקים פינת חי, ועדת ספורט שקיימה ימי ספורט ועוד.

לאחר יום ספורט שהסתיים במשחק מחניים מוזגים שתיה לשחקנים ולצופים. אני המוזגת הראשונה מצד שמאל.

השתתפתי בטיפול בחיות בפינת החי. היו לנו שם ארנבים, צבים ושובך יונים. בימי החופשות של בית הספר, או כשהיונים חלו, הייתי לוקחת אותם אלי הביתה ומטפלת בהם עד שהחלימו, וכשהחלימו, הייתי מאד גאה בעצמי על כך. כמו כן, השתתפתי בחוג לדרמה, בהדרכתו של המורה משה ברקאי. אמנם, לא הייתי כוכב נוצץ, גם לא מהבהב  אך נהניתי מעצם החוויה.

"השחקנים" בחוג לדרמה בהצגה "מוגלי" (ספר הג'ונגל של קיפלינג) שהעלינו בבית הספר עם המורה לדרמה משה ברקאי, העומד ראשון מצד ימין. אני יושבת שלישית מימין בשורה הראשונה.

את החגים והטקסים למיניהם חגגנו לרוב בחצר המרכזית ובצורה מיוחדת למשל בשבועות היינו באים לבושים בלבן מביאים טנא מלא כל טוב מפרי וירק הארץ. כל כיתה הייתה בוחרת בפרח מסוים עם צבע אחיד לזר וכל ילדי הכיתה היו עוטרים את ראשם באותו זר, כך שהחצר הייתה מלאה בכתמי צבע של הזרים שעל ראשי הילדים.

בפורים היינו עורכים תהלוכת תחפושות בחצר כשהמורים עצמם מתחפשים ונותנים פרסים לתחפושות המצטיינות. התחפושות הפופולריות היו של מלכת אסתר לבנות ומרדכי היהודי וקאובוי לבנים. בפסח קיבל כל ילד חמישה אגוזים, באמצע היום הוקצבה שעה מיוחדת למשחקים, היינו יוצאים לחצר ומשחקים אחד עם השני ועם המורים והמנהל ב"זוג או פרד". (ניחוש של כמה אגוזים אתה מסתיר בכף ידך, מספר זוגי-"זוג" או לא זוגי-"פרד". אם צדקת קבלת את כמות האגוזים שהוסתרה אצל יריבך, אם טעית, נתת לו משלך). בחנוכה קיבלנו סביבונים יצוקים מעופרת והיינו יוצאים לחצר לשחק איתם ולנחש על איזו אות יפול הסביבון ובראש השנה ופסח, לבושים בלבן חגגנו בחדר האוכל עם שולחנות ערוכים.

לא הייתה לנו תלבושת אחידה, מלבד בימי שישי שבהם באנו לבושים בחולצות הכחולות שזורות בסרט, שסימל גם את תנועות הנוער: "תנועת הנוער העובד והלומד" עם שרוך אדום ו"השומר הצעיר" עם שרוך לבן. בכלל תלבושת חגיגית הייתה תמיד חולצה לבנה לכולם, חצאית כחולה לבנות ומכנסים כחולים לבנים. ברצוני לציין את מכנסי ההתעמלות שהבנות לבשו באותה תקופה. המכנסים היו קצרים אך הסתיימו בגומיה מטעמי צניעות. גם בנות שהחלו להתפתח פיסית והחלו ללבוש חזייה, דאגו להצמיד בסיכת בטחון את הכתפייה של החזיה לכתפייה של הגופייה, העיקר שלא יראו ש"אנחנו לובשות כבר את זה"…

בית הספר המיוחד הזה הוציא לא מעט בוגרים מפורסמים וביניהם אריק איינשטיין, ירון לונדון, אהוד יערי, יאיר לפיד, מיכה רייסר, דניאל ברנבוים, עלי מוהר, דודו טופז ועוד. (עם דודו טופז למדתי באותה כיתה מא' עד ח', ואז שמו היה דויד גולדנברג).

לסיום השבוע היינו מתכנסים בחדר האוכל לקבלת שבת וסיום השבוע בשירה. השיר המוביל היה המנון בית הספר:

חולצה כחולה, והיא עולה,

בלי שום ספק על כל העדיים,

חולצה כחולה, במפעלה,

תדע למשוך את לב הפועלים.

הצפון שלנו הוא, הפועלים אותו בנו,

בתים מאות כבר נבנו, מרפאה הנה סידרו,

ועל כולם שלוש קומות, לילדים וילדות,

בית חינוך לילדי עובדים, האח ילדים!!!

שיר ששרו לי בילדותי: שיר ערש לברהמס

זהו שיר ערש שאימי היקרה, מינה ז"ל​,​ ה​י​יתה שרה לי בינקותי, ואחר כך כשנולדו ילדיי היא גם שרה להם. היא אפילו שרה אותו בבת ​ה​מצווה של נכדתה הצעירה, בתי אופירה, כשהיא מאמצת אותה אל ליבה. זה היה מאד מרגש ובאולם לא נותרה עין יבשה. כעת, כשאני סבתא, שרתי ועדיין שרה אותו לנכדיי. ושיגיע הזמן, מקווה ששיר הערש הענוג הזה יושר בפי נכדיי לילדיהם.

הזוית האישית

דברי סיכום של הסבתא לילי טופז:

בתור ילדה שמשפחתה נספתה בשואה ולא היו לה סבים וסבתות, הרגשתי התרוממות רוח להיות עם נכדתי האהובה אמה, ולתת לה לחוות ולו קמצוץ מחיי. בית החינוך בצפון נטע בי, בין היתר, את אהבת המולדת, העם והאדם. וכשאני מספרת לנכדה  שלי  את קורותי או יושבת ליד שולחן האוכל, מוקפת בשלושת ילדיי, בני זוגם וששת נכדיי, אני מרגישה שמכל פריצות הדרך שעשיתי בחיי, זו הפריצה המשמעותית והחשובה ביותר. לא עוד זוג הורים וילדה אחת שהגיעו בודדים מפולין, אלא משפחה שגדלה, מתרחבת ומסתעפת, חיה בארץ שלה ומדברת בשפה שלה. אני חלק מפריצת הדרך של מדינת ישראל על כל יושביה מכל הגלויות, שבאו והתקבצו, בנו ונבנו. מרגישה תחושת שייכות וגאווה עצומה.

דברי סיכום של הנכדה אמה גורמן:

היה לי מאד כיף ללמוד על העבר של סבתא ושלא היה לה בית ספר רגיל. אם הייתי בתקופה הזאת, אני חושבת שהייתי מקנאה, אך כעת אני מעדיפה להיות בבית ספר כמו שלי שמשתמשים בו בטכנולוגיה מתקדמת. הקשר היה גם מהנה וגם שמחתי להיות עם סבתא לבד כשאין את כל הנכדים מסביב והיא רק סבתא שלי. אני רוצה לפרוץ בתחום הרכיבה על סוסים, בתחרויות ובטיפול ואילוף, וגם כעת הולכת הרבה לחווה למטרה זו.