מאגר סיפורי מורשת

אני אולגה בריגר, נולדתי בשנת 1946 ברוסיה בעיר לנינגרד, שכיום נקראת סנט פטרבורג. אבא שלי עבד כמהנדס ואמא עבדה בגן ילדים.

לא גרנו בדירה פרטית  אלא בדירה "שיתופית" והיינו שבע משפחות בדירה. כולנו היינו חברים בגלל ההורים שלנו, שעברו את המצור שהיה בלנינגרד במלחמת העולם השנייה. אמא שלי שמרה המון פרסים ואותות הוקרה שקיבלו על כך שהם שרדו את המצור.

לא היו בלנינגרד טלפונים ביתיים אלא טלפונים ציבוריים, והטלויזיות הגיעו ללנינגרד זמן רב אחרי רוב העולם. כעבור שנים כבר היו בבתים טלפונים וטלוויזיות. כשבגרתי, קניתי דירה חדשה והתחתנתי. אני זוכרת שהמשפחות היהודיות הלכו לבית הכנסת לחגוג את פסח, ושם הם הכינו מצות. גם בשמחת תורה הילדים היהודים היו נוהגים ללכת לבית הכנסת.

אף פעם לא למדתי על ישראל ולא ידעתי כמעט כלום על ישראל.  הכרתי רק חג יהודי אחד: שמחת תורה. בחג הלכנו  לבית הכנסת עם החברים שלי ושם שרנו, רקדנו ושמחנו. מסביב לבית הכנסת הייתה משטרה, כך שהיינו יכולים לחגוג את החג עם יותר ביטחון.

פעם אחת, בשנת 1987 כאשר חגגתי את החג, הגיע נציג דתי מישראל שניגש אליי ושאל אותי: "האם את רוצה לעזור לבנות איתנו את בית הספר היהודי הראשון בסנט פטרבורג?"  אמרתי כן, ופעמיים בשבוע הלכנו לבית הכנסת, לשם הגיעו הרבה ילדים. סיפרו להם על ישראל ולימדו אותם קצת עברית. עזרתי בחיפוש ילדים יהודים מבתי ספר אחרים, וכן עזרתי לארגן את הכיתה וללמד את הילדים בבית הכנסת. היה מאוד קשה לחפש את הילדים, וחלק מהורי הילדים לא רצו שילדיהם ילכו לבית הכנסת.

דיברנו  עם ההורים, ושכנענו אותם שבית הספר בטוח, ושלא יפחדו לשלוח אותם לשם. אחרי כל השיעורים והחגים, ההורים ראו שהרבה מאוד משפחות רצו לעלות לישראל בגלל מה שהם למדו על המדינה. חלק מהם כמובן עלו לארץ, ואני פגשתי אותם גם בישראל. גם אני, במהלך עבודתי בבית הספר שפעל בבית הכנסת, למדתי הרבה על ישראל, ולמדתי את המילים הראשונות- "שלום" ו "מה נשמע". כאשר אמא שלי שמעה על הפעילות שלי עם השליחים מארץ ישראל,  היא אמרה לי שאני ממשיכה את הדבר שאבי עשה, ושגם הוא תרם למדינת ישראל – אבל עד היום אני לא יודעת איך הוא תרם.

כאות תודה על כך שעזרתי לבנות את בית הספר, אני והילדים שלמדו שם קיבלנו מתנה מבני עקיבא: טיסה לארץ ישראל. בפעם הראשונה שהייתי בישראל מיד רציתי לעבור לגור פה, בגלל שהרגשתי שזה באמת הבית שלי.

עברנו לגור בישראל בשנת 1991, ביום הראשון של "מלחמת המפרץ", ובאותו יום שמעתי את האזעקה הראשונה בחיי. בכיתי ואמרתי לעצמי – למה הגעתי למדינת ישראל? אבל כבר ביום השני כשיצאתי החוצה, ראיתי את האנשים מחייכים וממשיכים לחיות ואחרי כמה ימים התחלתי להירגע. ואני מבקשת לומר תודה לישראלים, בגלל שהם עזרו ותמכו בנו בכל ימי המלחמה. אני חיה 26 שנה בישראל, ואני מרגישה שישראל היא הארץ השנייה של מולדתי. עד היום אני ממשיכה לעזור לעולים מרוסיה, ואני רוצה שהם יאהבו את ישראל כמוני. כל יום אני אומרת שאני מאוד מאוד אוהבת את סנט פטרבורג אבל אני רוצה לגור בארץ ישראל.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר "גלילות" בנשר, בהדרכת המורות המובילות אורלי דובני בן ישי וליאת פרץ