מאגר סיפורי מורשת

סבי אמנון נולד בבית הבאר לסימה ואריה מגנר. אביו- אריה היה אחראי לתקינות הבאר שסיפקה מים לפרדסים ולתושבים. היום בית הבאר משמש כמוזיאון וכשבאים מבקרים מציגים להם את הבאר ואיך היא פועלת.

בגיל 4 עברה המשפחה לעין התכלת ושם בנו את ביתם בכוחות עצמם.

סבי מספר שבהיותו בן 10 נרצחו 2 סרג'נטים אנגליים כתגובה על הריגת אנשי לח"י. בעקבות זאת הוכרז עוצר בנתניה ושריוניות שמרו שהתושבים לא יצאו מבתיהם. כשהשיריונית התרחקה מהבית היה יוצא ורץ לקנות ביצים וחלב כשהשיריונית הייתה מתרחקת שוב היה חוזר בריצה הביתה.

הוריה של סבתי: אסתר ומרדכי גכטמן, גרו בקיבוץ יגור.  היה להם חדר אחד והתנים היו מציצים בלילה מחלון הדלת לתוך החדר. נחשים היו מסתובבים בשבילים והם פחדו לצאת לשרותים בלילה…

"בוקר אחד, באוקטובר 1945 התעוררנו וכדרכנו הלכנו לחדר ההורים ולמועדון בקיבוץ ושם גילינו אנשים ישנים. לימים נודע לנו כי היו אלה מעפילים ששוחררו בלילה ממחנה המעצר בעתלית ופוזרו בין התושבים בקיבוץ"

במחנה המעצר היו כ210 עולים מסוריה ולבנון והבריטים רצו להחזירם לארצות מוצאם שבהן ציפה להם גזר דין-מוות לכן הוחלט לשחרר את העצורים בעתלית וכולם פוזרו ביישובי הארץ. המבצע נחל הצלחה גדולה ועל כך שלם קיבוץ יגור כעבור 9 חודשים בערך- בשבת השחורה.

כשהאנגלים גילו את הנשק הם הציגו אותו לראווה בפני אלפי חיילים מכל חטיבות הצבא האנגלי של המזרח התיכון ולעיתונאים מכל העולם.

נשק נמצא על ידי האנגלים רק בקיבוץ יגור אבל הכמות והאיכות של הנשק לימדו את האנגלים שעומד מולם כוח רציני והם הבינו שיש עוד מצבורי נשק רבים ביותר שישמשו את היהודים בשעת הצורך.

בכ"ט בנובמבר נערכה הצבעה באום- האם להכיר במדינת ישראל או לא, כולם נצמדו למקלטי רדיו והקשיבו בדריכות להצבעה. כשנתקבלה ההחלטה החיובית כל המדינה צהלה ושמחה ובכל מקום אנשים פרצו בריקודים ורקדו כל הלילה ולמחרת הותקפנו על ידי הערבים מכל הכיוונים.

סבי זוכר עד היום את השמחה ואת הריקודים בעת הכרזת המדינה.

למחרת ההכרזה הותקפה מדינתנו מכל צידיה על ידי צבאות ערב. על יד יגור היו שני ישובים "יזור" (כיום- נשר) ו"בלד-א-שיך" (כיום- תל חנן).

כדי לצאת מהקיבוץ היו חייבים להשתמש במכונית משוריינת כדי לא להיפגע מהערבים. קרה שיהודים שנסעו באוטובוס עם ערבים לנצרת הותקפו תוך כדי נסיעה ונהרגו 13 יהודים.

החיים בקיבוץ

הקיבוץ הוקם עם הרעיון של שיתוף מלא של כל החברים בהכל. נקבע שכל אחד יעבוד ויתרום כפי יכולתו אבל כל אחד יקבל לפי צרכיו. הייתה ועדה של "סידור עבודה" שקבעה איך ,מתי ובמה יעבוד כל חבר . כל הילדים קיבלו את הבגדים מהקיבוץ. היו מסמנים את הבגד ושולחים את הבגדים למכבסה בקיבוץ .כל המבוגרים והילדים קיבלו את בגדיהם לאחר הכביסה והם היו נקיים ומגוהצים, לכל ילד היה בגד חגיגי אחד לשישי ושבת ובכל יום שישי היו עושים בחדר האוכל קבלת שבת

הילדים הקטנים בקיבוץ היו בבתי תינוקות, משם עברו לפעוטון אחר כך לגן משם לבית ספר עממי ואחר כך לתיכון ולצבא. במוסדות הילדים היו גננות מטפלות ומורים והילדים לא גדלו בבית ההורים אלא בבתי הילדים, בקבוצות הגיל שלהם. רק לפנות ערב הלכו כל הילדים לבתי ההורים ובילו שם את הערב. ההורים היו משכיבים את הילדים בלילה בבית הילדים

סדר היום של הילדים והנוער היה קבוע. ילדי התיכון סידרו את חדריהם בבוקר, אכלו בחדר האוכל של המבוגרים ולמדו מ8:00-13:00 ב13:00- הלכו לאכול בחדר האוכל של המבוגרים וב13:30 הלכו לנוח עד15:00. מ15:00 עד 16:30קמו והלכו לעבוד בכל ענפי המשק לפי הצורך. לפעמים היו בערבים פעולות ומפגשים של כיתות התיכון. בימי שישי כולם באו לחדר האוכל לעשות קבלת שבת.

אנשי הקיבוץ חגגו את כל החגים היהודיים והישראלים ביחד ובמופעים מרהיבים של ילדי וחברי הקיבוץ. קיבוץ יגור התפרסם במיוחד בחג הפסח ובחג השבועות המפוארים שלו וההגדה של פסח שכתב יהודה שרת משמשת קיבוצים אחרים בפסח עד היום. במוצאי שבת היו קונצרטים, הצגות, סרטים ,ריקודים ועוד…

מערכת החינוך בקיבוץ הייתה עצמאית והמורים היו אנשים משכילים שלא למדו הוראה. נוצרה מסגרת שבה רכשו התלמידים השכלה מגוונת ובעיקר, למדו איך ללמוד לבד.

הקיבוצים הוציאו מתוכם אנשים שהגיעו לתפקידים בכירים ועמדות מפתח בכל שטחי החיים בארץ. הקיבוצניקים ראו חשיבות רבה בהתגייסות לצבא. במלחמת השחרור הקיבוץ איבד כמה בנים ובנות יקרים במלחמה והתושבים ישבו לא פעם במקלטים לעיתים ביום ולפעמים גם בלילה.

עם הזמן חברי הקיבוצים ראו ולמדו מן הסביבה העירונית והקיבוץ השתנה והוא הולך והופך לעירוני יותר ויותר. הילדים גרים עם ההורים כמו בעיר, לומדים ועובדים בבוקר במוסדות הלימודים והעבודה של הקיבוץ. לכל חבר יש תקציב שמאפשר לו בחירות אישיות באורח חייו.

עדיין יש אירועים ומוסדות משותפים לחברי הקיבוץ והחלטות שנערכות לכל חברי הקיבוץ.

 ניתן לצפות במצגת אודות הסיפור של חיה מגנר