מאגר סיפורי מורשת

סיפורנו מתחיל במצרים, שמי חיים היימן נולדתי בשנת 1949 במצרים להורי סופי וז'ק היימן, יש לי 9 אחים אני השביעי מתוכם.                                                                             

 

אימי סופי היימן

 

                                                  

 

 

   אבי ז'ק (יעקב) היימן

 

  

 

  

אחיי, מוני, ליאון, אבי, אלי, אני חיים, קלמי ויוסי

 

 

אימי נולדה בחלב שבסוריה למשפחת ענתבי, סבי (אביה של אמי) ברח מסוריה לישראל בגלל הנאצים שרצו לגייס אותו לצבא? ומאחר והיה קשה בישראל החליטו לנסוע למצרים. במצרים הכירה אמי את אבי, ז'ק הימן, אבי עבד בבית חרושת לטריקו שתפרו בו גופיות ותחתונים אמי הייתה עקרת בית והייתה מבשלת לנו ממיטב מטעמיה, כגון: מחשי (קישואים ממולאים), סופריטו (עוף עם תפוחי אדמה), מוליכיה המאכל המצרי, חמד (מרק חמוץ שהנכדים שלנו מאוד אוהבים) רוז בלבן (אורז בחלב) ועוד תבשילים טעימים ונהדרים.

 

אבי אהב מאוד ללמד תורה ורצה להתעמק בתורה, הוא היה בעל קול נעים והקריאה שלו בתורה הייתה חוויה נעימה מאוד.

 

החל מגיל 5 הלכתי לבית ספר יהודי בקהיר היה לנו משרת שלקח אותנו לבית הספר, אחיי מספרים לי שכילד היה לי קשה לקום בבוקר וללכת לבית הספר ולכן המשרת היה נושא אותי על כתפיו.

 

בתקופת מלחמת השחרור היינו עדיין במצרים והיו לנו יחסים טובים עם הערבים השכנים, אך מאוחר יותר באותה השנה קיבלנו צוו גירוש ממצרים ולכן אבי קנה מהשגרירות הטוניסאית ויזה ויצאנו משם לצרפת במהירות. לקחנו אתנו רק דברים חיוניים שנוכל לצאת מהר.

 

כשהגענו לצרפת שיכנו אותנו בעיר מרסיי והיינו במרכז קליטה של הסוכנות היהודית כשלושה חודשים, גרנו ליד יער ואני זוכר שהיינו קוטפים ביער ערמונים. היה שלג, היה לנו מאוד קר, ולא היו לנו  בגדים חמים ולאחר שלושה חודשים העלו אותנו על אוניה קטנה בדרך לישראל.

 

לאחר הפלגה של יום הגענו למיצר הבוספורוס שזה ליד טורקיה האוניה הטלטלה קשות וחשבנו שאנחנו עומדים לטבוע, זכור לי שהיו ארגזים על הסיפון והם זזו מצד לצד, ולאחר כמה שעות נגמרה הסערה והמשכנו לכיוון נמל חיפה. אני זוכר כשהגענו לנמל חיפה, נגלו לעיניי המראות היפים ביותר שראיתי בחיי – המראה של האורות של העיר חיפה על הכרמל מאוד נחרט בזיכרוני, וגם היום כשאני מגיע לביקור בחיפה רואה בדמיוני את העיר ואת האורות הצבעונים שהרשימו אותי בגיל 7.

 

מיד באותו היום שבו הגענו, הסיעו אותנו לבאר שבע. בבאר שבע גרנו תקופה אצל דודתי פלורה עד שסדרו לנו דירה בבאר שבע (היה צריך הרבה פרוטקציה בימים ההם בשביל לקבל דירה)  בבאר שבע  פתח אבי חנות מכולת בשכונה והיה אהוד מאוד על השכנים שהיו ממוצא מזרחי בעיקר, וגם עסק בלימוד ילדים בבית כנסת "האבות" בשכונה א'. אנחנו הילדים קבלנו מסבנו יצחק ענתבי, חיזוקים בתורה, בלימוד נוקשה והרבה חוקים. כמובן שאנחנו הילדים עזרנו מאוד במכולת, עשינו תורניות ?ועזרנו מאוד בקליית הגרעינים, היינו שוטפים את הגרעינים ממליחים ולאחר ייבוש בשמש היינו לוקחים את הגרעיניים לאופה בעל תנור אפייה גדול והיינו מחכים שהגרעינים יאפו ומחזירים את הגרעינים לחנות. בנוסף, אבי עבד גם ברכבת ישראל, תפקידו היה להשגיח כשרכבת המשא עמוסה בשקי סוכר מגיעה לרציף שלא ייקחו ממנה סוכר. לאמיתו של דבר אבי היה אדם כשר מאוד וישר ולא הסכים ל"עצום עיניים" כאשר העובדים היו לוקחים "קצת" סוכר ופוטר.

 

באותה תקופה היה מצבנו הכלכלי לא מזהיר הבגדים עברו מאח לאח לפעמים היינו צריכים להתאים את הבגדים מאחד לשני נעלים למשל שהיו קטנות חתכו את ראש הנעל שהאצבעות יצאו החוצה בחורף הלכנו גם עם בגדי קיץ, כדורגל שיחקנו עם כדור עשוי מגרביים אחד בתוך השני או חמש אבנים  או עשינו מארגז של ירקות מעץ עגלה , למרות המחסור הייתה תקופה יפה לא חומרנית ולא ביקשנו דברים גדולים. לאחר 13 שנים בבאר שבע, עברנו לבת ים. כשעברנו לבת-ים, אבי עבד ברבנות והיה משגיח כשרות במפעל שיצר יין לקידוש וגם פה ביקשו ממנו "לא לראות טוב" כשהיו מוהלים את הענבים בהרבה מים וסוכר וגם משם פוטר.

 

אבי נפטר בשנת 67 מאירוע לבבי כשהיה בגיל צעיר מאוד 53. אימי המשיכה לגדל אותנו לבד ומבחינתה החיים נגמרו בשבילה הייתה ביניהם אהבה גדולה מאוד וכבוד הדדי לא שמענו אף פעם צעקות או הרמת קול הכל היה בנחת ובנועם. אימי נפטרה לאחר כ – 20 שנה וזכתה לראות את כל בניה נישאים והרבה נכדים וגם נינים, הייתי מאוד קשור לאימי.

 

בשנת 1967 התגייסתי לצה"ל לחיל ההנדסה, השתתפתי במלחמת ששת הימים, לחמתי בסיני ושם פגשתי את אחי אלי והוא העניק לי הרגשה של אחדות ואהבה. לאחר נישואיי פתחתי דפוס בבת-ים והייתי מגיע כל יום לאכול צהריים אצל איימי, איימי בישלה בשני סגנונות המצרי והחלב שהם תבשילים נהדרים וטעימים, הילדים שלנו זכו לאכול ממטעמיה ועד היום רחלי אשתי ובנותיה מבשלות מהתפריט שלה והנכדים שלנו אוהבים מאוד.  

לאחר המלחמה ששת הימים חזרתי לעבוד בדפוס בתל אביב ובגיל 23 התחתנתי עם רחל ועברנו לגור בפתח תקווה.

 

 

בשנת 1973 השתתפתי במלחמת יום כיפור כשהיינו נשואים רק שלושה שבועות בלבד, לאחר המלחמה עברתי לעבוד בדפוס בפתח תקוה. בשנת 1985 פתחתי דפוס בבת ים ועד היום אני ממשיך לעבוד שם, נולדו לנו 3 ילדים: אודליה הבכורה שלנו שהיא האמא של נכדתי אימבר, השנייה ענבל שגרה ברמת הגולן בקיבוץ

אפיק, והשלישי יגל שגר ברחובות, שהיום הם נשואים ויש לנו מהם נכדים, 5 בנים ו5 בנות

 

 

 

אנחנו נוהגים להיפגש בארוחות של ערבי שבת, מטיילים ביחד בשבתות ומאוד נהנים להיות ביחד עם הילדים

 והנכדים.שתמיד יהיה לנו רק טוב ושנהיה ביחד אמן

אבא וסבא חיים האוהב מאוד

 

תשע"ו