מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי, מרגלית אבירם, שהיא אמו של אבי עלתה לארץ ישראל כשהייתה בת שלוש יחד עם הוריה, חיים ונעמי גודעי, ושלושת אחיה, ניסים אסתר ורחל בשנת 1934 מקהיר שבמצרים.

האח ניסים היה בן 9, אסתר בת 7, ורחל בת שנה. למעשה סבתי היא ממקור תימני, אביה נולד בתימן ורצה לעלות לארץ הקודש ישראל. הוא ומשפחתו עשו את הדרך מתימן ברגל וברכיבה על חמורים, אולם בדרך עברו בקהיר, שם הייתה קהילה תימנית והוא נשאר לחיות שנים רבות ואף התחתן שם והוליד ילדים. סבתא שלי נולדה במצרים וכל המשפחה החליטה לעלות לארץ ישראל.

באותם שנים טרם קום המדינה הייתה רכבת ישירה מקהיר ליפו וכל המשפחה נסעה ברכבת זו. כשהמשפחה הגיעה לארץ לא היו שום סידורי קליטה כפי שיש היום והוריה של סבתי מרגלית חיפשו חדר לגור בו באזור תל אביב.

אביה של סבתי מצא דירת חדר אחד בדרום תל אביב וכל המשפחה (שש נפשות) גרה בחדר זה.

סבתי מספרת שבאותה תקופה נהוג היה לעבור בכל שנה או אפילו כל חודש מחדר לחדר ומדירה לדירה, כיוון שלא הייתה עבודה בארץ והוריה לא יכלו לרכוש דירה משלהם. סבתי אמנם הייתה קטנה כשעלתה לישראל, אבל סבתא שלי זוכרת שכל הזמן הייתה רואה משפחות שלמות מעבירות את תכולת דירותיהם בעגלות.

כידוע, הבריטים שלטו בארץ  ומעט הכסף שאביה של סבתי הביא ממצרים נגמר ולא היה להם מה לאכול והם חיו במצב זה שנים רבות. הבית שבו סבתא שלי גרה היה בית דתי, שבו קיימו את כל המצוות ושמרו את השבת. כמו כן, דיברו בבית רק עברית, למרות שעם השנים סבתא שלי למדה לדבר גם ערבית, כי הוריה דיברו בערבית כשלא רצו שהילדים יבינו על מה הם מדברים.

סבתי זוכרת שיום אחד האנגלים דרשו מהם לעזוב את הבתים, לארוז הכול לחפש מקום אחר לגור והרסו את כל השכונה, שהיו בה צריפים בגלל מחלת הדבר.סבתי זוכרת שבתור ילדה בת שלוש אמא שלה לקחה את הילדים לפגוש עולים חדשים בתימן. באותה תקופה באו הרבה עולים מתימן ומכול הארצות.

עוד סבתא שלי מספרת לי שבאותם זמנים כדי להירשם לבית הספר היה צריך לעמוד בתור ולשלם כסף, להוריה לא היה כל כך הרבה כסף אבל סבתא שלי למדה בכל זאת, ואף סיימה לימודי תיכון, למרות שזה היה נדיר באותן שנים.