מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

בית אבי

סבתא עם הנכדה זואי והחברה טל
"רבקה"- צייר: אבא
הבתים שחי בהם אבי בסטרי, ובארץ.

זהו סיפורו של בית. בית אבי, שהיה גם ביתי שלי. איך זה קרה?

הקשיבו לסיפור:

מעולם לא היה לאבי בית משלו. לא ולא, היה לו בית קטן בגודל של 50 מ"ר, אבל הוא היה שכור, ורוב הזמן אבי לא שהה בו. אולי לשינה בלבד. זה היה בפולין. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, אבי ניצל יחידי ממנה. שנים ארוכות בילה במחנות עקורים, שאליהם הועברו ניצולי הנאצים. למותר לציין שגם שם לא היה לו בית. כשהגיע לארץ ישראל חשב אבי להגשים את חלום הבית. בית על אדמה יבנה הוא לילדיו שיבואו. אשתו, שהיא אימי, סירבה. היא אמרה: אין לנו כסף לבנות בית. צריך לקנות אדמה, איך נוכל לעמוד בזה? אבל לאבי היה חלום. הוא לא יכול היה לוותר עליו.

ב 500 דולר שחסך בעבודתו כנגר משובח, קנה אדמה על גבעה, והתחיל לבנות בעצמו את הבית, לבנה על לבנה. אבא שלי החרוץ.

%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%93-%d7%9e%d7%a9%d7%94-%d7%a4%d7%91%d7%a8%d7%95%d7%90%d7%a8-2017-010
עבד מבוקר עד ערב בנגריה, ובערב בנה לאט לאט את הבית. עברנו לגור בבית מהמעברה כשהיו בו שני חדרים בלבד. מטבח ופינת אוכל. ואז…. תאמינו? גרנו בצפיפות שלושה ילדים בפינת האוכל. אח"כ נבנה חדר לשלושתנו, וכשגדלנו, רבנו ללא הרף, כי כל אחד מאתנו רצה פינה משלו כדי שיוכל להיות בה עם חברים, וגם להתרכז בהכנת שיעורים.

תאמינו? אבי לא בנה חדר נוסף למי מאתנו. בכלל, הוספת הסלון וחדר שינה בשבילם, ארכה חמש עשרה שנה. היא פשוט התארכה הרבה מעבר למה שאבי חשב. ומה, האם היינו שמחים בבית החדש שאבי בנה? לא ממש. מפני שכל הזמן עסקו בבנייתו. כשהייתה לי בת מצווה למשל, הזמינו את הילדים לשבת על ספסלים מהנגרייה בחדר ללא תקרה, כי החדר לא היה גמור. ואם היה יורד גשם למשל? טוב, לא ירד. וגם הילדים מהכיתה סיפרו לי לאחר שנים, שהם חשבו שאני גרה בארמון. שהרי זה היה בית פרטי על גבעה. ככה זה בחיים. החלומות מתגשמים באופן חלקי בלבד.

לימים אמר לי אבי, שהוא מצטער על השנים שהשקיע בבניית הבית. כאב לי לשמוע אותו אומר זאת, שהרי זה היה החלום שלו, וחשבתי שגם אם לנו כילדים היה קשה לשאת את תהליך בניית הבית, לפחות הוא שמח בו. כשהתברר לי שגם הוא לא שמח בבניית הבית, ניחמתי אותו ואמרתי שלי יש בכל זאת חוויות טובות מהבית הזה. למשל, שנהגתי ללכת איתו לנגריה, לנסר  עצים לרהיטים בבית, וכן שעליתי איתו לגג להניח את הרעפים, ונפלתי והוא הציל אותי, ועוד כהנה וכהנה. ומה שעצוב לי הוא שאין לי אפילו צילום אחד מהבית הזה. אבל הנה אני מתנחמת בכך שאני מעבירה את סיפורו לטל ולזואי, נכדתי.

הזוית האישית

שאלות על הסיפור:

זואי: למה כתובה הרבה פעמים המילה "למשל"? (במקרים של החלק שכתבנו על בת המצווה שלך).

רבקה: המילה "למשל" מעידה שיש הרבה סיפורים בתוך הסיפור הגדול.

טל: באיזה גיל חווית את כל האירועים הללו?

רבקה: הייתי בת שש כשעברנו לבית החדש ומכאן ועד גיל שמונה עשרה התרחשו כל האירועים.

רבקה: האם אתן חוות משהו דומה בילדות שלכן? (הכוונה היא לאי התאמה בינינו לבין ההורים).

זואי: כן, קרו לי אירועים דומים של אי הסכמה ביני לבין ההורים למשל שאח שלי הקטן (רואי) התרגז עלי והתחיל להרביץ לי והחזרתי לו כמובן ואז ההורים הענישו אותי כי אני "יותר גדולה". אז התחלתי להגיד כמובן שזה לא הוגן ושזה לא יפה אבל זה לא עזר. או כשהכנתי שוקולד וההורים לא הסכימו שאכין כי הייתי קטנה ולא ממש ידעתי לבשל… בקיצור אין מה לעשות וגם הכל בטח מדאגה או מחשבה אחרת.

טל: זה קורה לכולם! תמיד… לא נראה לי שיש מישהו שלא רב עם ההורים שלו פעם אחת (:

מילון

מחנה עקורים
בתום מלחמת העולם השנייה הקימו בנות-הברית מחנות באוסטריה ובגרמניה, ובהם ריכזו את ניצולי מחנות ההשמדה וסיפקו להם מזון, לבוש וטיפול רפואי.

ציטוטים

”בית! זה כל הסיפור!!!“

הקשר הרב דורי