מאגר סיפורי מורשת

הורי גרו בתל אביב. אני נולדתי בביה"ח בילינסון בפתח תקווה ומשם הובאתי לבית הורי בתל אביב

ברחוב בלפור, מול ביה"ס בלפור ומול "בית שטראוס". ברחוב בלפור היה גם בית חולים גדול וחשוב בשם בית חולים הדסה. האחיות שעבדו ולמדו בבית החולים הזה גרו ב"בית שטראוס" מול הבית שלי.

נהגתי להסתכל עליהן בהערצה גדולה. 

כשאני נולדתי, בריטניה הגדולה עדיין שלטה בארץ. אני זוכרת, או שסיפרו לי, שפעם כשטיילתי עם אמי

כשאני קטנה, ויושבת בעגלה, נגש אלינו חייל בריטי שכנראה מצאתי חן בעיניו, וקנה לי חפיסת שוקולד חתולים,

זה היה שוקולד משובח ומפורסם בימים ההם, ואני שמחתי מאוד. 

אני גם זוכרת דברים לא טובים שהבריטים עשו. אני זוכרת שהיו זמנים שהם הטילו עוצר עלינו.

אני זוכרת שאני שיחקתי ברחוב בשמחה רבה, והנה החיילים הבריטים צועקים "עוצר" בצורה מבהילה ומפחידה וכולם בפחד ובבהלה. מתכנסים בבתים ולא יכולים לצאת מפחד שהחיילים הבריטים יפגעו בהם

ואולי אף יירו בהם.  

כשהייתי בת שש הוכרז על הקמת המדינה ומיד פרצה מלחמת השחרור. חיילים פצועים ומתים

הובאו אל בית החולים הדסה שהיה ליד הבית שלנו. זה היה עצוב ומדכא. 

יום אחד נשמעה אזעקה חזקה וכולם ירדו למקלט בבית המגורים שלנו. ישבנו מפוחדים ודואגים

לפתע נשמע קול רעם חזק של פצצה שנפלה בקרבת מקום. הזדעזענו ופחדנו כי לא הבנו מה קרה.

חיכינו שתשמע צפירת ההרגעה. כשנשמעה צפירת ההרגעה עלינו לדירתנו בקומה השלישית

ראינו שהחלונות התנפצו, הארון נפתח וכל תכולתו התפזרה בחדר היחיד שגרנו בו ,

הייתה הרגשה קשה, מפחידה ולא נעימה. למחרת נודע לנו שהפצצה נפלה בחצר בית שטראוס

אדם שלא רץ מיד למקלט או שלא הספיק להגיע למקלט נפגע מהפצצה ונהרג.

שמחנו שנשארנו בחיים. 

החיים חזרו לשגרה והמשכתי ללמוד בכתה א' בבית הספר בלפור, לא זכורות לי ירידות נוספות למקלט במהלך מלחמת השחרור. זה הזיכרון שנשאר חקוק ומשמעותי עבורי. כשהייתי בכתה ג' עברנו, משפחתי ואני לגור

בעיר רמת גן.

ברמת גן אני מתגוררת כל השנים, גם כגמלאית, במסגרת זו הצטרפתי לתכנית הקשר הרב דורי, בבית הספר "עליות" תודתי לתלמיד החונך שלי תמיר אריאל ולמורה מובילת התכנית עדי דורון חננאל.