מאגר סיפורי מורשת

שמי פהימה כהן, נולדתי להוריי לילי ודוד בשנת 1931, בבגדד בירת עיראק. בגדד הייתה עיר טובה ועשירה באוכל ובנפט. היו מלא חנויות ולמדתי בבית ספר עד התיכון. לאחר מכן התנדבתי בתנועה הציונית ולמדנו בבתים של אנשים בשביל ללמוד עברית בשקט. לאחר כמה שנים היה פוגרום שבו הנאצים הרגו ושדדו את כל היהודים תושבי בגדד ולי כילדה היה מאוד קשה. היו לי 8 אחים: ורדה, מנשה, ג'ורג', אורי, ציון ,נדי, אני וכרמל. 

 

בשנת 1951הודיעו לנו על האפשרות לעלות לארץ, וישר קפצתי משמחה. עליתי עם משפחתי במטוס והיה אסור להביא שום דבר לארץ ישראל. בלובי אחד מאנשי הצוות תפס אותי בגלל שרק נופפתי לשלום לאדם שהכרתי, ואמר לי, בואי איתי. לא ידעתי לאן הוא לוקח אותי והגעתי לאיזו מעבדה, בחנו אותי בבדיקה גופנית ובסוף יצאתי נקייה. כשירדתי מהמטוס הגעתי אני ומשפחתי לקריית שמונה. ארץ ישראל היתה מלאה אוהלים וצריפים בלי סדר, בגלל שעלו המונים ועדיין המדינה חדשה ולא היו עבודות. בלאגן גדול. אבל היינו נחושים להיות בארץ ישראל ושמחים מאוד שהגענו אליה, וגם התייחסנו אל הארץ בכבוד שמגיע לה ובסבלנות ולא עשינו הפגנות ולא רבנו ולאחר כמה שנים השמחה הייתה יותר גדולה מכל הצרות.

 פהימה מציגה אות עיטור לוחמי המדינה (על"ה)

התחתנתי בגיל 19, את החתן  הכרתי דרך אחי. הוא  והחתן היו חברים טובים. כיוון שלא היה כמעט כלום  בישראל אז, לבשתי את שמלת הכלה של גיסתי. בגיל 20 הייתי אמא – דבר שכל ילדותי חלמתי עליו. נולדו לי 4 בנות. בעלי עבד בברזל 8 שנים. ב- 1952 עברנו לנס ציונה ובנס ציונה נשארתי עם בעלי ובנותיי עד היום.עבדתי בבית אריזה במשך 3 חודשים ואת בעלי גייסו כשהיה בדרך לעבודה. כשהבנות גדלו ובעלי חלה אז הייתי מוכרחה לפרנס והתחלתי לעבוד כאחראית ערב בחדר אוכל בעיינות. אחרי 8 שנים יצאתי לפנסיה.