מאגר סיפורי מורשת

שמי שהין (מסרור-נפס). נולדתי בשנת 1947 בטהרן, עיר הבירה של איראן. לפני שאספר על ילדותי ברצוני לדבר על התקופה לפני שנולדתי כי בין שתי התקופות הרבה דברים השתנו.

בין שתי תקופות

באיראן הוריי משה וגוציה ואפילו אחיי חוו אנטישמיות, סבלו מחרמות וכל מילות גנאי ("יהודי מלוכלך", "יהודי קמצן" וכו'). כשרצו לקנות דברים לא היו רשאים לגעת במוצרים או אפילו שמעתי מאחי שהיו אנשים שללא בושה היו צועקים: "מוכנים לקנות עור של יהודים" בשביל להפחיד אותם. אבל בדורי, באופן מפתיע ובעזרת השלטון, הדברים השתנו. היהודים והמוסלמים התקרבו ביניהם והיהודים זכו ליחס טוב.

משפחתי

נולדתי במשפחה מאוד מיוחדת ומאוחדת, לאבא משה ולאמא גוציה ויש לי שלושה אחים גדולים ממני. אבא נולד במחוז באמצע המדבר שנקרא כאשאן. היהודים שהגיעו למחוז הזה הם ממגורשי ספרד והם פיתחו שפה משלהם. גם ההורים של אמי מאותו מחוז. אבי למד בחדר ובכוחות עצמו למד קרוא וכתוב בפרסית, ואמי הייתה אורגת שטיחים בחוטי זהב וכסף.

הוריי

הסביבה בה נולדתי הייתה כמו גטו ליהודים שרובם חיו ועבדו שם (במהרה הכל השתנה והתקדמו משם לכל מקום בטהרן). המקום פעם היה חלק מרכזי של טהרן שהנסיכים של השלטון הקודם (גג'ר) חיו בו. בימים של היהודים (הפך לגטו) חיו, עבדו, פיתחו עסקים והתפרנסו. באותם ימים לא כולם היו מסכימים ולא לכל אחד היה אפשרות ללמוד. אבל במהלך הזמן זה ישתנה.

ילדותי

בילדותי לא היה חשמל ולא מים זורמים (עד גיל 9). מפני שלא היה חשמל האמהות הלכו לשוק לקנות מוצרים ובישלו לאותו יום. מפני שלא היה חשמל היו כל מיני מנורות שעבדו עם נפט ופתיליה. האמהות היו מבשלות או על פתיליה או על תנור שמתחמם בגחלים. באותה תקופה לא היו גם מים זורמים בברזים אבל לצורך העניין הכינו מחסנים שהיו אוגרים בהם מים ובעזרת דלי היו מוציאים מים. אצלנו, לדוגמה, היה ברז אחד למאגר המים שהיינו לוקחים משם מים.

משחקי ילדות

לא היו לנו משחקים כמו של היום, אז האימהות היו מאלתרות משחקים. אמי תפרה לי מבדים כל מיני בובות, כדורים. שיחקתי בבובות עם החברות או שהיינו משחקות בקלאס או חבל או חמש אבנים או שהיינו ממציאות משחקים. אבא שלי, שהיה סוכן תרופות והיה נוסע הרבה בכל איראן, בהתאם לתרבות של המקום היה מביא לי דברים שהיו מעסיקים אותי.

אנחנו בתור ילדים פיתחנו לעצמנו המון משחקים כמו מחבואים, או משחק כמו חבילה עוברת. היה לנו משחק מאוד מעניין שיושבים כמה ילדים בשורה תוך כדי ששרים שיר מסוים (אטאל מאטל) והיה אחד שמנהל את המשחק וכל פעם לפי רצף נוגע ברגל של הילדים. כשהשיר מסתיים על רגל של מישהו אוסף את שתי הרגליים, הוא הזוכה ומי שנשאר בסוף הוא המפסיד.

הבנים בדור שלי גם היו יצירתיים. הם היו בונים לעצמם משהו כמו קורקינט או היו לוקחים גלגל של אופניים ובעזרת איזה מקל מגלגלים את הגלגל. משחק אחר של הבנים: היו שמים שני אבנים במרחק מסוים ועל זה היו שמים חתיכת קרש ובעזרת מקל מעיפים את הקרש ומי שמעיף יותר רחוק הוא המנצח. משחק אחר של הבנים, עומדים ליד הקיר במרחק מסוים וזורקים את הג'ולות ומי שזרק יותר קרוב לקיר זוכה.

אני הייתי ברת מזל כי האחים הגדולים שלי היו מקריאים לי ספרים והוריי היו מספרים סיפורים ששמעו או שגם סיפרו להם.

גן הילדים

בגיל ארבע הלכתי לגן ילדים. הגן הזה נבנה בסמטה שגרנו בה בעזרת ארגון הג'וינט שבנו על כמה דונמים מבנה ענק בן שלוש קומות וחצר ענקית עם הרבה משחקים. לימדו והדריכו שם צוות גננות והנהלה, והם באמת עזרו לאוכלוסיית היהודים והביאו דור שלם למקום אחר. בתקופה של ההורים שלי לא הייתה כל כך מודעות ללימודים, במיוחד לבנות. אבל בדור הזה הבינו שכדי לצאת ממעגל העוני צריך ללמוד ולחשוב אחרת כך שאחים שלי והדור שלהם נכנסו למסגרות לימודים והשקיעו ובאמת הגיעו להישגים: המון רופאים, מהנדסים, רואי חשבון, וגם אנשי עסקים גדלו והביאו שינויים מדהימים לקהילה היהודית ולאוכלוסייה בכלל.

הגן הכיל קומת מרתף ענקי שמכיל לפחות 600 איש. קומת קרקע, חדר מנהל וגננות וכמה כיתות ומרפאה עם אחות. בקומה שנייה גם היו מלא חדרים. בכל כיתה היו הרבה משחקים וספרים, דפים, צבעים, כלי נגינה לילדים, דברים שלא כל משפחה יכלה לקנות.

איך נכנסים לגן?

היו כמה מסלולים שההורים בבוקר מביאים את הילדים וכולם בשורה מסודרת בליווי גננת אחת והורה מגיעים לגן. בפתח של הגן יושבות שתי גננות שבודקות את ניקיון הבגדים והציפורניים. בודקות אם השיער מסורק ומסודר או לא. אם לא, ההורה מחזיר את הילד, מטפל בו ומחזיר אותו. כך לימדו גם את ההורים וגם את הילדים סדר ומשמעת.

בקיץ נכנסים לחצר, משקים עד שכולם מגיעים ובשעה שמונה בדיוק נכנסים לכיתות, מקבלים כוס חלב וביסקוויט. בכל כיתה גם הייתה עוזרת גננת שמסדרת ומנקה. אחר כך משחקים, מציירים, מספרים לנו סיפורים, גם היינו יוצאים להפסקה בחצר. בשעה 12 מקבלים ארוחת צהרים חמה, ואחרי שעת מנוחה פורסים מזרנים וכל אחד כבר ידע איפה לישון. בשעה שלוש כולם כבר היו ערים, מקבלים שתייה וביסקוויט ובשעה ארבע ההורים לוקחים את הילדים הביתה.

בחורף הסדר היה שונה. במקום התכנסות בחצר היינו נכנסים למרתף הענקי, יושבים על השטיחים בקבוצות והגננת והאחות באות עם שני דליים ענקיים: אחד מלא בשמן דגים והשני בפלחי תפוזים. אוהב או לא אוהב, חייב לקחת. אז חשבו שזה נותן לנו חיזוק לא להתקרר בחורפים הקרים. עד גיל שש הייתי במסגרת הגן ואני זוכרת שממש נהניתי ובדיעבד זה היה מועיל ומשפיע.

איך היו החורפים?

היו חורפים עם הרבה גשמים ושלג והיה מאוד קר. הרבה פעמים התחיל לרדת שלג בגובה של חצי מטר ובנוסף כשהיו מורידים את השלג מהגגות לפעמים היה מגיע אפילו לגובה של מטר. היו אנשים שמפלסים דרך כדי לעבור. לנו הילדים היה מאוד כיף לשחק בשלג ולעשות בובות משלג והיה אפשר לראות בכל פינה איש שלג בכל מיני צורות וגובה. היה לנו כיף לשחק בשלג ועל השלג. אבל בלילה השלג הופך לקרח ולמחרת הייתה סכנת נפילה ואלוהים יודע כמה אנשים היו שוברים ידיים ורגליים. החלונות היו קופאים והיו יוצרים כל מיני צורות. זה היה אחד התחביבים: לחפש צורות על  חלונות. היינו עומדים ליד החלון והיינו נושפים אוויר ומציירים צורות על חלונות וזה היה מעסיק אותנו הרבה זמן.

החורפים היו מאוד קרים מלווים בהרבה גשמים ושלג וקרה. איך היינו מחממים את הבתים והחדרים? היה לנו "קורסי", שולחן מרובע ונמוך בגדלים שונים. מתחת היו שמים מנגל עם פחמים ומעל שמים שמיכה ענקית שמכסה טוב את ה"קורסי". מסביב שמים מזרנים וכריות ויושבים עליהם ומתכסים עם השמיכה. ככל שמתקדמים בזמן יש תנורים שעובדים על נפט. סיפרתי שלא היו מים זורמים אבל בנו מעברים שדרכם היו מעבירים מים למאגרי מים בבתים  שזו היה הרפתקה מעניינת לנו הילדים.

הפעילות החברתית של אחי יאסי

נושא אחר שאספר עליו הוא הפעילות החברתיות של אחי ששמו יאסי, שמילדות ראיתי וליווה את ילדותי.

בשנת 1952 כשהייתי בת חמש ואחי היה בן 17, הוא היה מאוד פעיל חברתית ונסע לישראל כדי ללמוד לחנך דור של ציונות. כשחזר הוא והחבר'ה שהיו איתו, הם פתחו מקום בשם "חלוץ" שבין היתר נתן מענה לדור הצעיר ומקום להעביר את הזמן. היו במקום הרבה חוגים וכל אחד בחר חוג מסוים לטעמו. בין החוגים היה גם תיאטרון שהעלו בו הצגות רבות ואני מאוד אהבתי אותו. אפילו בגיל תשע שיחקתי במחזה בשם "אימא" ובמשך שלושה חודשים כל ערב הופעתי ומאוד נהניתי.

לימים ה"חלוץ" הופך למרכז נוער יהודי ובזכות הפעילות של המרכז מעלים את סיפורה של אנה פרנק. אחי היה דמות מרכזית בכל התחומים ואני גם שיחקתי במחזה זה ובזכות המחזה הרבה יהודים שלא היו מודעים לשואה נחשפו לזוועות שהתרחשו.

ה"חלוץ" היה במבנה מאחורי הגן שלי ודוד שלי היה אב הבית וגם גר שם עם משפחתו. מין הסתם כל זמן שאפשר שיחקתי עם בת דודה שלי במקום הזה. בחצר של הבית הייתה דלת משותפת עם בית של משפחה אחרת מוסלמית, אני ובת דוד שלי היינו משחקות עם ילדה בת תשע או עשר שהיה לה חדר מלא בבובות ומשחקים. התברר שהיא אשתו של גבר בן שישים פלוס. לא הבנו את המשמעות של הדבר הזה אבל זה נראה לנו מוזר. כשגדלתי הבנתי איך היו מנצלים את הילדות ונשים צעירות ועד היום זה גורם לי לצער וצמרמורת.

בית ספר יסודי

בית ספר שלמדתי בו שייך ליהודים וארגון אליאנס הקים אותו. הוא היה במרחק של עשר דקות הליכה מהבית. זה היה מקום גדול שמחולק לבית ספר לבנות, באמצע מבנה של הנהלה, ובצד השני היה בית הספר לבנים.

המקום הכי יפה היה הבניין האמצעי שהיה פעם אחד הבתים של אחד הנסיכים ולמזלי לא נגעו בו. בכניסה של הבניין הייתה דלת ענקית בצבע ירוק עם הרבה חריטות, כמובן עבודת יד, בשני צדדים שני עמודים ענקיים משיש, כשנכנסים ללובי מהיו שני הצדדים מדרגות ומעקות מאוד יפים ומיוחדים. כל הקירות קרוב לתקרה היו מקושטים בפרחים וצורות עבודות יד ובצבעים יפים. זה הייחוד של האדריכלות רבת השנים של איראן. באמצע היו הרבה חדרים כשחלק היו חדרי מורים ובחלק השני המנהלת של בית הספר ומשפחתה גרים בו. מתחת לבניין היה מרתף גדול עם תקרה בצורת קשתות. המרתף שימש לשתי מטרות: אחת, בתקופה של המבחנים כל השכבות מתאספים שמה. השנייה, בבית ספר היו מספקים ארוחה חמה למעוטי יכולת יום יום.

היום הראשון בכיתה א'

היום הראשון שלי בכיתה א' היה יום משמעותי בחיים שלי. נכנסנו לכיתה עם רגשות של התלהבות, פחד מהלא נודע. אימא שלי ליוותה אותי כמו רוב האמהות, כולנו בתלבושת אחידה בצבע אפור, צווארון לבן וכל שכבה עם פפיון בצבע אחר על הראש. כיתה א' בצבע אדום, כיתה ב' ורוד וכך ירוק, תכלת, פוקסיה, נייבי ולבן. כולן עומדות בשורה בחצר והמורה בודקת לכל אחת את התלבושת, ציפורניים, נעליים – אם נקיות או מלוכלכות. כך כל יום בכל התקופה של היסודי שבדיעבד אני לא מתלוננת ולא פגע בי, כי כך לימדו אותנו סדר, ניקיון ומודעות עצמית.

בחזרה ליום הראשון שלי בכיתה א'. נכנסנו לכיתה והמורה התחילה ללמד אותנו אותיות אלף בית וחשבון. הפסקת עשר, הפסקת אוכל ושוב לימודים עד שעה ארבע, אז כל הכיתות משוחררות חוץ מאיתנו: המורה סגרה אותנו בכיתה בטענה שמישהי בכיתה גנבה לה את הארנק. כולנו בוכות ומפחדות ואמהות בחוץ לא מבינות מה קורה. המורה בטירוף בודקת כל תלמידה והתיק שלה, לא מעניין אותה הפחד והבכי שלנו, עד שבסוף היא מצאה את הארנק בין הדברים שלה בתיק. חוויה לא נעימה ומפחידה לילדות בנות שש. לימים, כל פעם שנזכרתי בחוויה נשבעתי שאם אבחר בהוראה אתנהג אחרת ותודה לאל זכיתי בזה.

השיטה הלימודית אז הייתה מבוסס על עונשים ולצערי גם מכות. על כל עבירה קטנה קיבלו מכות עם ענף של עץ. כל מורה והמקל שלו. עונש אחר היה לעמוד במשך שעה על רגל אחת עם פנים לקיר ומסכן תלמיד שלא למד או לא הכין שיעורי בית. היו כובעים ארוכים ששמים לו על הראש ושני תלמידים לוקחים את התלמיד לכמה כיתות והתלמידים אחרים קוראים לו בקול רם: "תתבייש לך", "טמבל" ומשפילים אותו. רק אלוהים יודע כמה העונשים האלה הרסו את החיים של הילדים. מודה לאלוהים שהייתי תלמידה טובה ולא חוויתי לא עונשים ולא השפלות. בסך הכל נהניתי ביסודי. אספתי הרבה חברות וזיכרונות טובות.

החמאם

בתקופה הזו בבתים לא היו מקלחות. אבל היה חמאם גדול ציבורי של היהודים שאנשים באים ומתרחצים בו. איך נראה החמאם? היה לובי גדול שבאמצע ברכה קטנה עם קרמיקות בצבע כחול ומצוירים בציורים המיוחדים ששייכים לתרבות האיראנית. באמצע הברכה ממטרה קטנה. בלובי מסביב כיסאות לאנשים שמחכים להיכנס למקלחות. בצד ימין יש מקלחות קטנות לאנשים שיש להם אפשרות לשלם יותר ולהיות לבד וממול היו שתי מקלחות ענקיות שהרבה אנשים ביחד מתקלחים.

איך זה היה? היה צד אחד לגברים וצד שני לנשים. באמצע הייתה ברכה שכל הזמן יש בה מים חמים ונעימים. מסביב החמאם יש ברזים של מים חמים וקרים ויש מלא גיגיות שכל אחד לוקח, יושב איפה שהוא רוצה ומתקלח. משפחות שלמות באו ביחד או בנפרד. בעצם, זה היה גם מקום מפגש בין משפחות וילדים. מחוץ למקום היה לובי עם הרבה לוקרים שנשים שמים את הדברים שלהם שמה, והייתה אישה אחת ששמרה על דברים. איך זה קשור לבית ספרי היסודי?

בית הספר היה נותן תלוש למשפחות מעוטי יכולת והילדים היו באים עם בגדי החלפה. כל יום קבוצה אחרת הייתה הולכת לחמאם ומשם הביתה. וכך בדיעבד הבנתי שיש הבדלים בין המשפחות ולמדתי להעריך את כל מה שהיה לנו או לא היה לנו. הבנתי כמה ההורים שלי עובדים קשה כדי לפרנס אותנו.

ליד החמאם הזה היה בית חולים  בשם "קאנון חייר חא"  ובהמשך שונה שמו לבית חולים ספיר, גם בעזרת תרומות של אנשים מבוססים נבנה ליהודים. היה בו מחלקת יולדות, חדרי ניתוח, רופאים שמטפלים בחולים וילדים עם מחיר סמלי או בחינם. במקום הקימו בית ספר לאחיות והרבה בנות יצאו משם עם תואר והתחילו לעבוד.

ימי הולדת

אני חייבת לספר זיכרון מאוד חשוב ומשמעותי מימי הילדות שלי. בתקופה בה אני נולדתי לא היה נהוג לחגוג לילדים ימי הולדת, במיוחד לבנות המעמד שלי. יום ההולדת של בנים היה הרבה יותר משמעותי מאשר של בנות, אבל לי כל הזמן חגגו יום הולדת, כמו שאתה יודע נולדתי בנר ראשון של חנוכה – אז אבא שלי היה חוזר עם שקית גדולה של פופקורן, הדבר הכי אהוב עלי שבשבילי היה עולם ומלואו.

החטיפים של הילדות שלי

כמו שאמרתי, החטיפים בילדותי היו: פופקורן, סוכריה על מקל בצורת תרנגול, היה מקום שמכין גביעים לגלידה והשאריות שנשארו בשבילנו היה חטיף הכי טעים. היו נותנים לנו גם חומוס וצימוקים. ביחד היו מכינים קונוסים עם נייר שמים לנו את הדברים בפנים. היו עוגיות בטעמים מאוד מיוחדים ועם כל הפשטות שבדברים היינו שמחים ומאושרים. בדור שלי למילה "משעמם" לא הייתה שום משמעות כי ידענו להעריך כל דבר והעסקנו את עצמנו בכל מה שאפשר.

הייתה לי ילדות יפה ומלאה בחוויות וזיכרונות יפים, שבזכות התושייה והרצון הרב של השאה ואביו שהשקיעו מאמצים רבים כדי לקדם את איראן. הם בנו אלפי בתי ספר ומאות אוניברסיטאות ומכללות והביאו את כל הטכנולוגיה שבעולם ושינו את החיים של אנשים וקידמו אותם.

החוויה האישית שלי – ההתפתחות הטכנולוגית

• כמה אני ברת מזל שנולדתי בתקופה שחוויתי את שתי הקצוות של הדור הזה.
• כשלא היה לנו שעון ציירנו עם עט שעון על היד וגם ראיתי שעוני בשווי של אלפי שקלים.
• ביום הראשון של הלימודים הרחנו את הריח של הנייר של מחברות וגם חוויתי לראות הדור שלכם מתחיל לימודים עם לפטופ.
• שיחקנו עם עטיפות של מסטיקים וראיתי דור עם משחקי מחשב הכי מתקדמים.
• חיממנו את הבתים עם קורסי וזכיתי לחמם את הבית עם מזגנים מתקדמים.
• ראיתי איך מבשלים את האוכל עם כלים הכי פשוטים וזכיתי לראות הכנת אוכל במדפסת תלת מימדית.
• כדי להתקשר עמדנו בתור לטלפון ציבורי והיום יש לי סמארטפון.
• צילמנו תמונות עם מצלמות והיום במכשיר אחד אני מצלמת, מדברת בפייס טיים.
• שהיה מתקן שהיו בו תמונות והיינו מסתכלים דרך פתח קטן שהמפעיל מספר לנו את הסיפור (שארה פראנג) והיום בסמרטפון אתה מגלה את כל העולם.

זכיתי לחוות שתי קצוות תרבות של הדור שאני חיה בו – דור לפני לא חווה את זה ולא דור אחרי יחווה אותם. זכיתי שנולדתי בתקווה הזאת ואני מאוד מעריכה כל מה שחוויתי לטוב או לרע, ואתם גם תעריכו את הדור שלי – כי לא יהיה כמוהו. גדלתי בבית ציוני, זכינו לעלות לישראל וזכיתי להקים בית ולהשריש שורשים בארץ זו.

הזוית האישית

שהין: בעיקר מודה אני על הזכות לספר את חלק מסיפור ילדותי לנכדי היקר.

ערן: שמחתי לעבוד עם סבתא בתוכנית הקשר הרב דורי ולהקשיב לסיפורים שלה.