מאגר סיפורי מורשת

בין לבין

עליתי ארצה מצרפת מהעיר גרנובל, בסוף שנת ה-70.  גרתי בבאר שבע, במרכז קליטה לסטודנטים ב"בית יציב", שם למדתי עברית, הוראה, התמחיתי בחינוך ומקצועות המדעים. הייתי בשירות לאומי בקריית -מלאכי בבית ספר "האחים". הגעתי לאשדוד בשנת 1974. נשואה טרייה, מיד אחרי החתונה בליל הכלולות. קיבלנו מגיסי בית ריק לגמרי, היו בו שתי מיטות סוכנות ושרפרף. על המיטות היו מזרנים ישנים שהמעטפת שלהם קרועה. השתדלתי ליפות את החיים כמה שאפשר: ראשית דבר, השתדלנו לאכול תמיד בבית וכמה שיותר זול כדי לחסוך ולקנות מיטה נורמלית.

הרב שאולי זצ"ל הבחין בנו והציע לי לתת שיעורים ביהדות אצלו בבית כנסת בשעת הסעודה השלישית של שבת. דאגתי לכיבוד, לשירים, לאווירה טובה והעיקר לתוכן מעניין ומושך על פרשת השבוע וענייני דיומא. זרמו לבית כנסת שלו נשים ובנות מאזור ב ואזור א. התקופה ההיא זכורה לי לטובה מאוד, לא קיבלתי כסף עבור השיעורים קיבלתי יותר מזה, קיבלתי הכרה שאני יכולה ללמד קבוצה בעברית בארץ ישראל ואני בסך הכול עולה חדשה רק לומדת. לאט לאט הבית שלי התמלא רהיטים ודברים יפים. בשעה טובה אחרי כמה חודשים נכנסתי להריון. ילדתי את התינוקת המושלמת היפה ביותר בעולם: רותי- קראתי לה כך, מפני שבזמן השהייה שלי בבית החולים "קפלן", הצלחתי לקרוא את מגילת רות, ומאוד התרשמתי מהדמות האמיצה הזאת. כאימא צעירה מלאה כוחות המשכתי באותו קו. שוב הריתי אבל הפלתי. הריתי שוב והפעם ברוך השם החזיק. ילדתי את הבת השנייה שלי, חנה-מוריה. הלידה הייתה מדהימה התינוקת אישה יפה עד היום.

העניין הפעם היה עם המשפחה של בעלי רובם העירו לי: לא נורא פעם הבאה בן, בנות סימן לבנים… הכוונה שבתרבות שלהם יהודי צפון אפריקה ובמסורת, כמו ברוב הדתות -העולם שייך לגברים- ואז איך לאבא במשפחה אין בן, לא ייתכן, מי יאמר קדיש אחרי 120. אחרי הלידה הזו, הרגשתי כאילו פחות שווה שלא ילדתי בן,  וזה גרם לי לחשוב אחרת. למה אנחנו הבנות הנשים, נחשבות לפחות חשובות, למה הגברים, המוסדות הגבריים, מדירים את רגליהם של נשים. מה אנחנו משדרות להם, מה צריך לשדר כדי להתקבל כשווה בחברה הגברית. אולי לא צריך לחפש מה לשדר לגברים אלא פשוט להמשיך בעצמינו לעלות בסולם הדרגות. כל אחת לפי תחומי ההתעניינות שלה והיכולת והפוטנציאל. הייתי תמימה מאוד. נרשמתי לחוג פיוט, אני אוהבת לשיר עד היום. בשיעור הראשון ישבתי בין 15 גברים נהניתי מפיוטים שחלקם הכרתי. הגברים פנו אליי בהערות ביניים, בהתאם למהלך השיעור. לשמחתי לא היה גבול. בתום השיעור המנצח הודיע על שיעורי הבית ותאריך השיעור הבא. אבל בפעם השנייה ברגע שהופעתי, המנצח קרא לי לצד והודיע לי שלא מקובל בדת שנשים ישבו עם גברים בחדר אחד ולא משנה מה המטרה ודורש  שלא אגיע יותר.

בינתיים אמא לשתי בנות מקסימות

העונה היא חורף, אנחנו גרים בבניין 4 קומות בקומה רביעית, בלי מעלית כמובן., בבניין עם מדרגות חוץ, ברחוב שבי ציון 37, בין אזור ב לאזור א. יש לנו שתי תינוקות ואני שוב בהריון. כל קנייה מסתיימת בסבל של לעלות עד הבית. נוסיף לזה: לעזור לילדה לעלות בצד אחד להרים את העגלה מתחת לבית השחי. הנה אני בין צרפת לישראל, בין חיי נשואים לחיי רווקות, בין לימודים לבין עבודה, בין מנהגים של יהודי טוניס לבין המסורת של יהודי מרוקו. רוב המשפחה של בעלי, אלעזר, נמצאת באשדוד אבל משפחתי מפוזרת: ההורים, אימא מטילדה ואבא מאיר, בבת ים, אחותי רינה לומדת בחיפה, אחותי גילה לומדת ספרות בעכו ואני באשדוד.

התחלתי לעבוד כמורה בבית ספר "נתיבים" באזור ב, אלעזר בעלי עבד בבית ספר "מוריה "באזור ב ליד השוק. אוכלוסיית התלמידים הייתה ממעמד בינוני ומטה, והיה לי מאוד קשה עם המשמעת. הייתי מקפידה להכין שיעורים מגוונים מעניינים, אבל לילדים, היה מאוד קשה לשבת. הייתי רגילה שבצרפת, המורה "שלטה" לגמרי בכל מה שקורה בכיתה, וכאן הילדים קמים באמצע השיעור מדברים בלי סוף, מדברים עם המורה כאלו היא חברה שלהם, פונים אליה בשם הפרטי.

בגרנובל כל בוקר, המורה הייתה עוברת בין כל התלמידים, ובודקת את תוכן התיק, את ניקיון הציפורניים והידיים, את ניקיון הבגדים. בכיתה של בנות הייתה תלבושת אחידה ורודה עם משבצות קטנות לבנות וצווארון לבן. אימא הייתה מגהצת כל בוקר את הצווארון בעמילן (בצרפתית  אמידו) אם משהו  מההופעה שלנו או מהתיק לא מצא חן בעיניי המורה, רק לפי המבט שלה ידענו שצריך להכין את הידיים על השולחן ואז היא הייתה מרביצה לנו על האצבעות עם סרגל מעופרת, וכך היה גם בטוניס.

ואני עכשיו בישראל, הארץ שלי, שבה חשבתי שהכול מושלם. מצד אחד, אני מאוד אוהבת את הילדים, רוצה להעניק להם הרגלים וכלים ללמידה נכונה, מצד שני אני רואה פער ענק, אני כל הזמן….. מחפשת איך לעשות את זה. לבעלי בבית ספר הרבה יותר קל, אצלו בכיתה משמעת רוסית. הוא גדל בישיבה "במרסי" בדרום  בצרפת, על שפת הים התיכון. שם הוא חי בפנימיה בחדר עם עוד שני בחורים. אחר כך עבד שם כמורה לעברית, עם משמעת ברזל. אלעזר בעלי, מומחה בשפה העברית הוא בעל תואר שני גם בתנ"ך ומקצועות הקודש. אחרי כל יום עבודה, הוא היה עושה השוואה, פונה להורים, מדבר עם התלמידים שלא למדו כראוי, ודורש משמעת תחילה. אבל לבעלי היה מנהל שמסכים לדרך הזאת.

לי היה מנהל בשם יהושע פרוכטמן. אדם משכמו ומעלה, שדוגל בדמוקרטיה, בשמירה על זכויות הילד, בהעברת מידע בצורה הכי יפה הכי קצרה והכי מושכת. פרוכטמן ביקר במוסדות חינוכיים רבים בעולם והביא משם תורות שונות. לכן בזכותו ודרכו בעיקר, הפנמתי אז, שאני תמיד צריכה לחפש, להיות בין לבין כדי להתקדם. עקב כך, השתתפתי בהשתלמויות רבות ככל שניתן. הרחבתי את האופקים שלי בכל תחום שרציתי. כבר בשנים הראשונות שלי במערכת החינוך, סגרתי את מקסימום גמולי ההשתלמות. לפי דעתי כל החיים שלנו כבני אדם, היא תקופת ביניים. אנחנו מתעסקים וחווים חוויות שליליות וחיוביות לרוב, אף אחד לא הכין אותנו לזה. לרוב, אנחנו לא מבינים נכון אירועים שקורים. לעתים אחרי פרקי זמן די ארוכים, אנו קולטים איך וכמה, הנפש שלנו נפגעה או פרחה, בעקבות מעשים, השלכות של דברים שקרו. עד היום אני מטפחת את ההרגשה שכל החיים זה בין לבין אחד גדול!

הזוית האישית

סיפורה של אוולין תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי ע"י חגית וקסמן.