מאגר סיפורי מורשת

סבתא מסדה סטודני לבית קדוש מספרת את סיפורה במסגרת תכנית הקשר הבין דורי:

אבי יעקב ז"ל עלה ממרוקו בגיל 11. אמי ילידת הארץ, דור 12. יעקב קדוש, הגיע לארץ דרך צרפת באניית תיירים. משפחתה של אמי לילי, מעורבת: בולגריה, סוריה, לבנון, מצרים ומקומות נוספים שלא ידועים. גדלתי בבית חילוני מסורתי. שמרנו על מנהגי החגים הדתיים, אך לא באדיקות רבה. בבית סבי וסבותי שמרו שבת. בבית משפחת אמי – ששון, היה בית כנסת של ממש – מגן אברהם ששון.

אבי יעקב עלה לארץ בשנת 1948 עם קום מדינת ישראל, כיוון שסוף סוף הייתה להם מדינה לעלות אליה. הבית הראשון היה בחיפה ברחוב צידון. למרות שנולדתי בארץ, חוויתי חוויות "קליטת עלייה" בשל הקשיים הכלכליים והחברתיים שחוו בני משפחת אבי עם הגיעם לארץ. ממצב כלכלי נהדר, לימודים בבית הספר אליאנס הצרפתי בעיר הבירה רבאט, הגיעו לארץ ונאלצו לרדת ברמת החיים. לאבי שבעה אחים, הוא היה הבכור ומעבר לכך שעזר בכלכלת המשפחה, היה המתווך בין הוריו ואחיו לאנשי החינוך והרשויות בארץ. המשימה המשפחתית הייתה להיקלט כמה שיותר מהר וכך היה. אבי עבד 50 שנה בחברת החשמל והגיע לרמה מאוד גבוהה. אותי רשמו לבית ספר אליאנס בארץ, למרות הקושי הכלכלי, בית ספר פרטי. חינוך = מעמד!

במשפחת אימי המצב היה אחר. ילידי הארץ, בוניה, לסבי היה בית הדפוס הראשון בחיפה ומצבם הכלכלי היה סביר. במלחמת השחרור נאלצו לעזוב את ביתם שבעיר התחתית כיוון שנכבשה ועברו לגור בהדר, ברחוב אבן סינא, קרוב לבית הדפוס. אימי למדה בבית ספר איטלקי נוצרי בחיפה שנקרא "כרמלית", לכן היא יודעת קרוא וכתוב בעברית, אנגלית וערבית. בהמשך עברה לבית ספר מקצועי עמל. לאמי 5 אחים, אח אחד נפטר מטיפוס, רומי טוענת שמצליח (שמו) לא הצליח לשרוד את הטיפוס.

חוויות ילדות עם המשפחה המורחבת היו קשורות בעיקר בחגים ובחופש הגדול. היינו נפגשים על כל בני הדודים אצל סבא וסבתא, ישנים יחד על מזרנים, נוסעים באוטובוס לכל מקום בילוי, מכייפים עם הסבתא. "משגעים" את סבא. לסבא שלי היה בית דפוס, והיינו הולכים אליו כדי לעזור. עם פינצטה היינו בוחרים את האותיות מהמתכת, כל אות הייתה הפוכה בכתב ראי, מחברים מילה למילה ובודקים האם המסמכים יוצאים בכתיבה נכונה. אחר כך היינו מורחים את הגומי האדום שיש בדפדפות של היום. זה היה נוזל אדום והיינו מורחים ואז היה מתייבש.

עם הסבא השני, סבא קדוש, יהושע, אהבתי לשבת ולהקשיב לסיפורים ולשירי ערש שהיה שר לי. כיום אני מאוד מתרגשת למשמע שירים במרוקאית. ניגונים של בוסקילה ועוד מעוררים בי געגוע והתרגשות רבה. חפצים מבית סבא וסבא שלי שמורים במחסן (לצערי…) כלי נחושת, עבודות צדפים, אך יש לי כתובה של סבא וסבתא שלי שכתובה על קלף. גרנו בשיכון, בבית היו שני חדרים: חדר אחד ששימש כסלון ובלילה הפך לחדר שינה של ההורים. חדר שני היה החדר שלי ושל אחי. עוד הייתה מרפסת בה ישבו ערב ערב ההורים והקשיבו לרדיו, וגינה קטנה בשכונת דיסקין שבחיפה. הייתי ילדה סקרנית ואהבתי לקרוא ספרי מתח, כמו השביעייה הסודית, הרביעייה הסודית, חסמבה ועוד וגם רומנים… קראתי מדי יום בספרייה העירונית עד שנסגרה ואז הייתי לוקחת הביתה עוד ספר. הייתי בצופים, ניגנתי בגיטרה, הייתי בחוג בתאטרון העירוני בחיפה, אהבתי לשיר ולהופיע.

המאכלים היו עירוב ארץ ישראלי: מג'דרה לצד קוסקוס ומהשכנים למדנו גם מרק עוף צח וגפילטע פיש. היינו מכינים עם אמא שלי עוגיות טעימות. אמא שלי, שהיא סבתא רבתא של רומי, עד היום מכינה לרומי עליי גפן, לוקחת לסרטים בגרנד, ולטיולים. רומי אוהבת לישון אצלה, מנגנת לה במפוחית ובחליל והן משתובבות יחד. ילדותי מלאה בתמונות ממקומות מגורים, אירועים משפחתיים, מוסדות לימוד ועוד. בשליפה – חוויות הילדות הזכורה לי מהבית – ישיבה במקלט במלחמת ששת הימים, הייתי ילדה בכיתה ד', גרנו בקומת קרקע ולכן כל דיירי הבניין הגיעו אלינו.

זיכרונות ילדות

בכל תקופה היו לי חברים וחברות אחרים. משכונת דיסקין, בה גרתי עד כיתה ו', הייתה לי חברה טובה בשם שרי (לוי) שגרה קומה מעלי. אהבנו לשחק בעיקר בחוץ, לבנות "מחנה", זהו בית עץ שבנינו ב"הר" שהיה בעצם גן ציבורי מעל השכונה שלנו. שיחקנו קלאס, חבל, 5 אבנים. ירדנו לכביש (בעבר לא נסעו בו כמעט מכוניות, מלבד אוטובוס או מונית שחלפו מדי פעם), כולם רכבו על אופניים חוץ ממני, פשוט לא הצלחתי. למדתי עד כיתה ג' בבית הספר השכונתי קישון ועברתי לבית הספר אליאנס. בית ספר באווירה קפדנית, צרפתית ונוקשה. עמדו בכיתה כשהמורה נכנס, קראנו להם מסייה ומדאם בצירוף שם המשפחה: מסייה טולדאנו, מדאם לניאדו, וכדומה. החיים היו יחסי מרות וסמכות ומשמעת, לא היה נעים … אפילו חטפנו מכות על הידיים ועלבו בנו כשלא הצלחנו. עונשים לרוב: כתיבת משפטים מאות פעמים "לא אדבר יותר בשיעור", "לא אתחצף", וכדומה. לשבת ליד חדר המנהל (אמאל'ה…). התלבושת האחידה הייתה חצאית כחולה וחולצה צהובה. היינו מכבסים את הבגדים מדי יומיים כי היה לי רק סט אחד. היו טיולים נהדרים, מסיבות ראש חודש בהם הייתי כוכבת כי שרתי בצרפתית, רקדתי וכמה פעמים אפילו הנחיתי את המסיבות של ראש החודש, בהן היו מופעים והרצאה שקראו לה "משיב הרוח".

אני זוכרת את המורה הראשונה שלי – המורה פנינה, עד היום אני פוגשת אותה. היא הייתה הראשונה שהאמינה בי ואמרה להוריי שירשמו אותי לבית ספר ברמה גבוהה יותר. כל כך אהבתי אותה שרציתי להיות כמוה, התלבשתי כמוה, ניסיתי ללכת כמוה… בתיכון אהבתי את מדאם עזריאל שאהבה ששרתי לה Petite maman. אהבתי ללמוד! כמעט כל מקצוע וגם אם היה קשה.

בבית הספר הייתה מסעדה, עבדנו בה במסגרת מקצוע "כלכלת בית" וגם אכלתי שם באופן קבוע. עד היום אני נזכרת באוכל ואפילו הבוקר הכנתי קציצות דג ממש כמו במסעדה של בית הספר. שחזרתי את המתכון במפגש מחזור. מאוד אהבתי לחם שחור עם מרגרינה ומלח וכוס קפה עם חלב. הממתקים שהיו לנו: חלבת שוקולד (שאני קונה עד היום כדי להיזכר בילדותי), בייגלה שמיניות במשקל, ביסקוויט פתי בר, סוכריית תרנגול ובמקרים מיוחדים – שוקולד. אמא שלי הייתה מכינה לנו סוכריות. היא הייתה ממיסה סוכר עם לימון וכנראה וכשהיה מתייבש ומתקשה היינו זוללים אותו.

בתמונה השנייה אני בערך בת 14. חוזרת הביתה מהצופים, הייתי בשבט משוטטי הכרמל בחיפה. זו הייתה תקופה מקסימה בחיי בה הייתי מגיעה פעמיים בשבוע ל"שבט" ונפגשת עם חברותי ל"אחווה" עם המדריכה שעד היום אני זוכרת את דמותה וקולה, אירית בן עמי. בשיחה עם רומי וליבי הסתבר שעם אותם מוראלים של המחנות העולים היינו צריכים להתמודד: "הצופים הקופים מן ה… הם יוצאים. בשורה ארוכה כמו … ירוקה".

קובץ הסיפור המלא של סבתא מסדה 

הזוית האישית

סבתא מסדה, הנכדה רומי והחברה ליבי: היה לנו נעים מאוד לעבוד יחד. בילוי משותף בין סבתא ונכדה סביב סיפור המשפחה העלה רגשות של שמחה, התרגשות והמון אהבה.