מאגר סיפורי מורשת

נולדתי כסבינה רודיך בשנת 1933 בצ'רנוביץ' שהייתה אז רומניה להורי קלמן וג'ני שהתגוררו בכפר ציורי בשם סטרג'ה. זכורים לי עצי ארז גדולים ומרשימים והרבה עצי פרי כמו שזיפים שהאמהות היו רוקחות ריבה מתוקה. היינו 2 אחיות אני הבכורה ואחותי הצעירה – איילה.

מלחמת העולם השנייה

השואה פגשה אותי ואת משפחתי כשהייתי בת שש וחצי בשנת 1939 בהיותנו ברומניה. הרומנים שיתפו פעולה עם הנאצים ואף היו גרועים מהם! אני רוצה להתמקד בסיפור הגעתי לארץ ישראל.

הדרך לא"י ארוכה ומפרכת…

בהיותי בת 14 בבוקר סגרירי של סוף דצמבר, בתאריך 12/28/1947 הגענו לקפריסין אחרי שהייה של לילה לפני נמל חיפה, ברצון עז לרדת לארץ הנכספת. אולם למחרת בבקר, שש משחתות בריטיות הקיפו אותנו, האנגלים לא נרדמו כפי שרצינו שיקרה והשיטו אותנו, העולים, בשתי האניות  "פן יורק ופן קרסצ'נט", הובלנו באניות "לאחר כבוד" לקפריסין. האכזבה הגדולה לא איחרה לבוא. היינו עייפים ומאוכזבים, הנה הארץ כל כך קרובה, אבל, בלתי מושגת.

הגענו לקפריסין. מהנמל אל מחנה אוהלים, מוקף גדר תיל וחיילים בריטים מפטרלים 24 שעות סביב המחנה, שהשוכנים בו הם בני נוער בגיל העשרה. זה היה מחנה של אוהלים קטנים, עם מיטה בכל צד, ללא רגלים רק המשטח עם מזרון אולי 5 סמ' וסמיכה דקה, שקפלנו לשנים, מרוב עייפות נרדמנו בלבוש.

בבוקר זרחה השמש, אבל היה קר. בארוחת בוקר, קיבלנו דייסת בורגול, בארוחת צהרים חצי דג מעושן ורבע לחם שחור, בערב שוב דייסת בורגול. מי שתייה, היו מביאים יום יום במכלית, והיינו צריכים לדאוג לכלי. הייתה ברזיה, אבל, היו מים מלוחים מהים ולא מי שתייה. הבגדים התקלקלו בגלל הכביסה במים מלוחים מהים.

החיים בקפריסין היו חיים של מחנה ממש. בבוקר אחרי תפילה אישית, צעדה לחדר האוכל לקבל את מנת הדייסה ואת האוכל לצהריים. אח"כ המדריכה (לאה) ארגנה מפגשים לפי גילאים וניסתה ללמד אותנו עברית ללא ספרים ומחברות. לי היה יחסית קל כי אבי לימד אותי להתפלל אז האותיות לא היו זרות לי, ובנקל הצלחתי ללמוד מילים בעברית. כל הזמן ניסינו להתאסף סביב המדריכה שקראה לנו סיפורים בעברית. זו הייתה התכנית כל ימות השבוע ובימי שישי התאספנו בקרוון הגדול ששימש כחדר אוכל ותפילה.

שליח ההנהלה הארצית לקפריסין היה יעקב רנד (אבא של שולי רנד). אחותו חנה הייתה איתי בקבוצה. באחד הביקורים של יעקב התאספנו במעגל ושמענו מפיו, שבארץ ישראל אפשר לעשות כל מה שרוצים במיוחד ללמוד מה שרוצים. אני הצבעתי על רצוני להיות רוקחת ויעקב ענה לי שבא"י צריכים חקלאיים. זה הוריד לי את השאיפה להיות רוקחת. בתום שלושת החודשים, באחד הימים קיבלנו הודעה שמסדרים לנו במסגרת עליית הנוער לעלות לארץ. הייתה התפרצות של שמחה ושירה הרגשנו כאילו אנו עפים.

היום הגדול הגיע העלו אותנו על משאיות לנמל פמגוסטה, עיר הנמל של קפריסין, שם העלו אותנו על אניייה שפניה לארץ ישראל. האנייה הייתה קטנה והגלים הגבוהים טלטלו את האנייה כך שבמשך השיט הקאנו את נשמתנו. אחרי שיט של כמה שעות הגענו לנמל תל אביב. שם חיכו לנו דודות (נשים) שחילקו לנו לחמנייה וכוס קקאו (שוקו) שבשבילנו אחרי השיט המפרך זה היה כמו הרחת טבק בבית כנסת. (א שמק טביקה). אח"כ הביאו אותנו למחנה אוהלים ברעננה. שם היינו ימים ספורים ואז העבירו אותנו לכרכור שם מיינו אותנו לפי רמת הידע בעברית.

היות ואבי לימד אותי להתפלל האותיות העבריות היו מוכרות לי ועברתי את המבחן בקלות, והתמזל מזלי להגיע לבית הספר החקלאי מקווה ישראל. נכנסתי לכיתה ב' עם ילדים יותר גדולים ממני. זה אומר שהייתי עם הגדולים בזכות הידע שידעתי לקרוא בסידור ולא בזכות הגיל. בכיתה ב' אהבתי ללמוד כימיה ותורת הגידולים של הענפים החקלאיים ובחרתי לעבוד בכרם. שמחתי לבצור אשכולות ענבים ולעשות הדלייה של גפנים צעירים ולאחר מכן עבדתי בפלחה (גידולי שדה, חיטה, תירס, שעורה).

פעם, כדי לצאת לפלחה כדי לקצור גבעולי תירס לקחתי עגלה וסוס ונסעתי לשדה וכשהרמתי כמה קנים של תירס קפצו לי כמה צפרדעים ירוקים. זרקתי הכל ונסעתי חזרה באכזבה ענקית, ויותר לא עבדתי בפלחה ועברתי לעבוד בכרם. הלימודים העיוניים נערכו בבקרים והעבודה בכרם, בפלחה, בגן הירק, בפרדס, וכן בבית אריזה נערכו אחרי הצהריים ולפעמים הפוך. לאחר ההתנסות בכל הענפים בחרתי לעבוד בבית אריזה. שם עטפתי כל תפוז בנייר מיוחד ולאחר מכן אורזים בארגזים לפי גודל ומספר יחידות שנכנס לארגז. החל מ- 120 בארגז, 150, 180, 220 ו-240. אחר כך למדתי תפירה כחלק מהתמחות. ואכן הצלחתי לתפור לעצמי שמלה בצבע תכלת.

קרוב למקווה ישראל היה כפר בשם 'יזור', היום הוא נקרא משמר השבעה על שם שבעה בחורים שנפלו בקרב שם. אחרי מלחמת העצמאות, אנחנו, תלמידי מקווה ישראל בני 16 -17, הרגשנו שאנו מחזיקים את המדינה כי בני ה – 18 היו מגויסים! עלינו על הגבעה הצופה לכיוון הצומת שם תקענו כרזה של כתובת אש על שני עמודים "בימינו אנו המכבים!" לנו היה חשוב שכתובת אש זו תראה למרחקים.

בתום שנתיים של שהייה במקווה ישראל, נסעתי צפונה, לחיפה, שם היו לי דודה ובת דודה ובעלה, שהיה מגויס כטכנאי שיניים. מולם בסמטה צדדית היה בית שנקרא "בית חלוצות" שם היינו שלוש בנות בחדר ולכל אחת הייתה מיטה ושליש ארון לבגדים ותא שאפשר היה לנעול. עבדתי בחנות לארנקים. העבודה שם לא אפשרה לי ללמוד בערב ולי היה חשוב לסיים בגרות ולהתקדם בחיים אז עברתי לעבוד בחנות לתפירת וילונות, כיסויי מיטה וכריות. הייתי בזמנים אלו עסוקה מהבוקר עד הערב ובשבת היינו עושות סעודה כל הבנות ושבת אחרי הצהריים היינו מטיילות בחיפה ובמוצאי שבת היינו הולכות לרקוד ברחבה של מלון ווינדזור ששם היו נפגשים כל הצעירים שחיפשו חברה . הייתה גם קבוצת בנים, גם בודדים שחיפשו חברה וקשרים שגם אכן נוצרו. כך עברו הימים,  עבודה לימודים ובלוי של מוצאי שבת.

בשנת 1952 הגיעו הורי ואחותי לארץ, אשר שכנו אותם זמנית תחילה במחנה "שער העליה" שהיה במבואות חיפה, ולאחר מכן העבירו אותם למחנה העולים ליד "בית ליד" אבי היה מאושר שהוא בארץ, ורצה חלקת אדמה כדי לעבד אותה, פשוט להיות מושבניק. ואז נחל את אכזבתו, כי סרבו לו בטענה שיש לו בנות ולא בנים, לכן אינו זכאי. שני הורי עבדו במה שיכלו. אבי סבל מהקיבה, כי במחנה האכילו את האסירים בעדשים מורעלים  ורבים מתו אבל אבי בלע פיסות קטנות  של שומן החזיר שנטרל במידה מסוימת את הרעל. כי עבד במחנה והחזיק מעמד. כמו כן חברו ד'ר מוריץ, שאבי זרק לו מעבר לגדר פיסות קטנות של שומן חזיר, בזהירות מקסימלית, שלא יראו ושחלילה לא ייתפס.

ד'ר מוריץ בבואו ארצה עם אשתו ובתו התיישבו "בקריית אתא" שם המשיך לעסוק ברפואה בסניף ק"ח. בהגיע אבי למעברה בכפר חסידים. אחרי בדיקות, עבר ניתוח בדרכי העיכול בבית חולים רוטשילד בחיפה.

השנים עברו, בשנת 1954 התחתנתי עם משה הלפרין. אותו פגשתי במקרה משום שחברה שלי הזמינה אותו  לקולנוע והם נפגשו ליד מקום עבודתי. חברתי אמרה לו שבסוף לא תוכל להתלוות אליו לסרט ואז הוא פנה אלי ואמר "אם היא לא יכולה" אז תבואי את!! ואני אמרתי לא !!! מאז הוא חיזר אחריי עד לחתונה.

מידי פעם היו חדירות של ערבים לישובים העבריים. גוש עציון היה מנותק משאר חלקי הארץ, ירושלים הייתה נצורה, אי אפשר היה לעבור דרך הקסטל לירושלים, אלא רק במשוריינים שהיו מותקפים ע"י הערבים, והשיירות שהובילו מזון ואספקה היו מותקפות ונאלצו לחפש נתיב חלופי. מצאו דרך חלופית נסתרת אשר נקראה בזמנו "דרך בורמה" לבל יגלו את הנתיב החדש לירושלים. דרך בורמה הפכה למושג, אשר הגדיר  דבר סודי.

1966- האווירה של האוכלוסייה בארץ הייתה מאוד ירודה, כמעט כל הגברים היו מגויסים, האנשים היו מדוכאים. גם ביתר חלקי הארץ הורגשה העצבות כי כולם היו מגויסים. לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, חיל האוויר האדיר שלנו הפציץ את כל שדות התעופה של המצרים, הסורים, הלבנונים והירדנים. בזה היה לנו יתרון גדול מאוד במלחמה ובעזרת הקב"ה.  נאצר נשיא מצרים, התרברב שיכבוש את א"י במחי יד יחד עם סוריה וירדן, אבל אחרי ששדות התעופה שלהם הושמדו, נוצר השיר "נאצר מחכה לרבין" אשר לגלג על "כיבושיו" של נאצר. במלחמה היה פחד נורא. ונשיא אסאד התרברב שהוא רוצה לטבול את רגליו בכנרת. ומלך ירדן התחבר אליהם. במשך המלחמה הייתי אז כבר אמא  לשניים ישבתי בחיפה עם המפה של א"י והרדיו, ועקבתי אחרי התקדמות החיילים שלנו בכל החזיתות. היום, במחשבה לאחור, עדיין אי אפשר לקלוט את הנס הגדול שקרה אז.

נולדו לנו 3 ילדים שמתגוררים במצפה הושעיה, חיפה ופסגות. כיום אני סבתא לנכדים ונינים אשר הנכדים הבוגרים משרתים בצה"ל ואני מאוד מתגאה בהם כי זו היא הנקמה שלי על היטלר ימ"ח ובצבא הנאצי.

סרטון סיום שנה הקשר הרב דורי באולפנת עפרה 2017

הזוית האישית

בינה: "המפגשים היו מאוד לבביים, עם תוספת של נופך סבתות, שגם רוני סיפרה על סבתה ועל עצמה". אני מאחלת לה שתגשים את כל משאלותיה. שלא תרגיש שצר לה בשום דרך!!

רוני: "מאוד ניהנתי להפגש ולשמוע מבינה על חייה ועל חייה של המדינה הצעירה ולהכיר את בינה הנפלאה דרך סיפורים מרתקים".