מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בירושלים.

בשנת 1955 ההורים שלי נענו לקריאתו של דוד בן גוריון (ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל) לבוא וליישב את הנגב. היות שהורי היו חקלאיים ואהבו את עבודת האדמה וגידול צאן, הם עזבו את עיר הבירה ירושלים והגיעו למושב נוגה.

מושב נוגה

"נוגה (נֹגַהּ) הוא מושב בחבל לכיש השייך למועצה אזורית לכיש. היישוב הוקם בשנת 1955 על ידי עולים מעיראק ומאיראן, ברובם ממעברת אגרובנק, על גבי חלק מאדמות העיירה הערבית אל-פאלוג'ה, שתושביה עזבו אותה במלחמת העצמאות ולא הורשו לחזור לבתיהם. השם שניתן ליישוב הוא סמלי ופירושו – האור והנוגה בתחיית ההתיישבות היהודית-ציונית בחבל לכיש." (ויקיפדיה).

במושב נוגה הם גידלו שלושה דורות למופת. אבל אני לא הפסקתי לחלום על ירושלים, ובכל חופש הגדול נסעתי לסבא וסבתא עם  שני אחיי הגדולים לבקר אותם. עבדנו בגינה שהייתה להם בחצר בירושלים ונסענו עם הסחורה לשוק מחנה יהודה. בערב חזרנו לבית סבא וסבתא שמחים עם כיס מלא בדמי כיס מהסחורה שהצלחנו למכור לאנשים.

הריחות הטובים משוק מחנה יהודה, מלווים אותי עד היום וכל נסיעה שלי לירושלים אני מתרגשת מחדש ולא מוותרת על ביקור בשוק מחנה יהודה. סבא וסבתא גרו בשכונת ימין משה על שם משה מונטיפיורי שהיה נדבן יהודי מאנגליה שהקדיש את חיוו  לסיוע ליהודים בארצות שונות, הבית של סבתא היה גדול ומרווח מאוד כמו  הלב שלה  היא  כל  הזמן  אירחה  אנשים  מהמושב  שבאו  לראות את  המצעד של  יום  העצמאות אחרי  המצעד  כולם  היו  באים  להתענג  על  המאכלים  המיוחדים  שלה  למיניהן:  קובות  עלי  גפן,  שהייתה קוטפת  מהגינה  שלה.  שנה  אחת זכורה  לי במיוחד  שהם קיבלו  50  אורחים לאוכל  ולינה   זה היה  ב1968  המצעד  הגדול שהיה לאחר  הניצחון  הגדול-   מלחמת ששת  הימים.  כיום נקראת  השכונה  משכנות  שאננים  רוב  תושביה   הוותיקים  עזבו  כיום גרים   שם אומנים אמריקאים.

הזוית האישית

ליאור עזורה מביאה את סיפורה של סבתא שמחה