מאגר סיפורי מורשת

שמי ביאנקה ואני משתתפת בתכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר יהודה הלוי בירושלים.

באתי לתכנית ללמוד יישומי מחשב וכמובן לספר את סיפור חיי.

נולדתי באקס-יוגוסלביה. בשנת 1930 בתאריך 301121 .

 

בשנת 1941 הגרמנים נכנסו ליוגוסלביה ודרשו שכל היהודים יתאספו במשטרה. אחותי ואני הצלחנו לברוח לחלק של יוגוסלביה שהיה תחת כיבוש של איטלקים, ולא הייתה בו סכנה ליהודים. למרות זאת הפחד היה נורא, כי הגרמנים הפציצו מהאוויר ומאות אנשים נהרגו.

יוגוסלביה נכנעה לגרמנים ואז נכנסו חיילים גרמנים וכבשו את כל יוגוסלביה ומיד התחילו לתפוס את כל היהודים ושלחו אותם למחנות ריכוז. התנאים במחנות היו תת-אנושיים ורוב האנשים נספו וביניהם גם הוריי וכל משפחתי. נשארתי לבד ומאז הייתי צריכה לדאוג לעצמי. במשך יותר משלוש שנים הסתתרתי אצל משפחה שבה האב היה מוסלמי והאם קתולית. ההורים התנהגו אלי יותר טוב מאשר ילדיהם! 

לאחר שהמלחמה הסתיימה, אף קרוב משפחה שלי לא חזר ונשארתי לגמרי לבד. במשך ארבעה שנים לא הלכתי לבית ספר, לכן ארגנו בית ספר שנקרא "בית ספר פרטיזנים". למדנו במשך שנה שתי כיתות כך שבמשך שנתיים "סיימתי" ארבע כיתות ועברתי לגימנסיה וגמרתי בגרות.

 

עליתי ארצה בשנת 1950 ונכנסתי לבית ספר לאחיות בלי לדעת אפילו מילה בעברית! קבלו אותנו עקב מחסור באחיות. היינו 16 עולות חדשות מכל העולם! (קיבוץ גלויות). אחרי שהראו לנו את העבודה המעשית בבית החולים ההרגשה שלי נהייתה איומה. חולים פנו אלי לעזרה ולא ידעתי מה הם רוצים ממני!

לאט לאט למדתי כל יום מילים חדשות. התחלתי לדבר די מאוחר כי עד שלא ידעתי שזה נכון לא דיברתי. התחילו הרצאות באנטומיה, ביולוגיה, כימיה. בהתחלה לא הבנתי שום דבר. הייתי נרדמת בשיעורים. ביקשתי ראיון עם מנהלת בית הספר ומסרתי לה שאני לא אוכל להמשיך ללמוד. המנהלת אמרה לי שרק היא מחליטה אם אני אשאר.

בעבודה המעשית בבית החולים הייתי מצטיינת, כי אמי דאגה כשהייתי בגילאים 9-10  שכל מה שאני אעשה אני צריכה  לעשות  בצורה יסודית וזה מאוד עזר לי. היא טענה שאם יהיה לי אפשרות לקבל עזרה בעבודות בית אני צריכה לדעת לתת הוראות ולעשות . לנו הייתה עוזרת בבית שהייתה עושה את עבודות הבית. היא לימדה אותי ועזרה לי. לא היה לי אפשרות לקבל עזרה בבית אז עשיתי הכול לבד. לאט לאט התחלתי להתקדם בשפה העברית ובלימודים.

 

למדנו שלוש שנים ובסיום קיבלנו תעודות של אחות מוסמכת. המנהלת של בית הספר כשהעניקה לי את התעודה חיבקה אותי ונשקה אותי וציינה שגמרתי את הלימודים בהצטיינות. בתור כזאת הייתי מבוקשת בהרבה מאוד מחלקות, מאוד מאוד לחצו עלי שאני אבוא למחלקה פנימית.

 

עבדתי ארבעים וארבע שנים בבית חולים במחלקה הפנימית ויצאתי לגמלאות, לפנסיה.

במהלך השנים, הקמתי משפחה נולדו לי בת ובן. לצערי הגדול, בתי נספתה בתאונת דרכים בגיל 21. בתי הייתה סטודנטית מצטיינת בפסיכולוגיה. הייתה לי תקופה מאוד קשה ועד היום אני מקבלת תמיכה.

כיום אני גרה ברחוב אלרואי בירושלים אני משתדלת להיות פעילה, לצאת לחוגים והרצאות. אני נפגשת עם השכנים וכמובן מאוד נרגשת לראות את התלמידים של ביה"ס יהודה הלוי שחלקם הם שכניי.

תשע"ו, 2016