מאגר סיפורי מורשת

פתח הדבר

נולדתי בטנג'ר בשנת 1943 שבמרוקו. שפת האם שלי היא ספרדית וצרפתית. למדתי בבית ספר "אליאנס" במרוקו, ועברית באולפן בארץ.

בגיל 16 הצטרפתי לתנועת הנוער "השומר הצעיר". הכל נעשה במחתרת. הקן היה ממוקד מול משרדי המשטרה ככה שלא יכלו לחשוד שזה מה שקורה מתחת לאף שלהם. במשך שנתיים עשינו כל מיני פעילויות  כהכנה לעלייה, גם בקן שבעיר וגם באזורים מבודדים ורחוקים, כולם חשבו שאנחנו רק שרים ורוקדים. בכל האספות השליחים שהגיעו מארץ ישראל הופיעו עם פנים מכוסות כדי שהחניכים לא יזהו אותם אחר כך ברחוב.

הכל היה מוכן לעלייתי לארץ לקיבוץ רוחמה ההורים לא כל כך רצו, במיוחד אבא שלי, אבל כבר אי אפשר היה לעצור אותי.

הבקשה

כמה ימים לפני הנסיעה שלי אחד השליחים ביקש ממני לעזור לשליח שהגיע לטנגיר מטעם המוסד, לא כל כך הסבירו לי במה מדובר כי כמה שפחות ידענו כך היה יותר טוב לביטחון של כולם.

השליח הזה שקראו לו CLAUDE LAGNEUX  MONSIEUR. הוא  הסביר לי שהתפקיד שלו זה לארגן צעירים לפני גיל הבגרות לעלייה לארץ, עם או בלי המשפחה. התחלתי לעבוד איתו ולא ידעתי שיום אחד הוא יהיה בעלי, איש מקסים ,יפה, אינטלקטואל ומעניין.

תחילת החברות

חשבתי שזה רק לכמה ימים ספורים אבל הקשר היה מידי, הסתדרנו בעבודה כל כך טוב. כל אחד ידע את התפקיד שלו ולפני שהוא חזר לקזבלנקה ששם היה המשרד הראשי, הוא ביקש ממני שאמשיך לעבוד אתו. הייתי מבולבלת כי החלום שלי היה להצטרף לחברים שלי שכבר היו בקיבוץ רוחמה, ולחיות בארץ ישראל אבל כבר הייתי מאוהבת בו.

אישור

הוא היה צריך לקבל אישור מהממונים שלו כדי שיסכימו שאני אעזוב את התנועה. הבקשה עברה דרך קזבלנקה, פריז וירושלים. זה לקח כמה ימים ובזמן הזה הייתי סגורה בקן בקזבלנקה. אני זוכרת שהיה בתנועה שליח שלא רצה שאני אעזוב את התנועה. בסוף הוא קיבל את האישור ואני עברתי לקזבלנקה.

העבודה המשותפת

היה לנו משרד גדול בקזבלנקה שכל השליחים עבדו בו, כל אחד בתחום שלו, לכל אחד הייתה זהות בדויה, דרכון זר ומקצוע. לבעלי היה דרכון מזויף של איש עסקים צרפתי. המשרד היה תחת חסותו של ארגון אמריקאי HAIS, שמטרתו הייתה לשלוח יהודים לקנדה דרך צרפת ובתאום סודי איתם העלנו אותם לארץ.

המשכנו לעבוד ביחד מסוף שנת 1962 עד 1966. אני הייתי אחראית על כל הבדיקות הרפואיות של הילדים ועל הקשר עם המשפחות. הייתה עבודה מרתקת והיה קשר מדהים עם הילדים ועם המשפחות. הם היו נוער מיוחד עם השכלה ברמה גבוהה, לא היה קל לשכנע את ההורים והיה קשה לראות את הפרידה. חלק עלו עם המשפחות וחלק לבד. למרות שידענו שאין להם עתיד במרוקו זה היה קשה מאוד.

בארץ לא האמינו שנוער מרוקאי יכול ללמוד במוסדות גבוהים בארץ, אך בעלי לא הסכים בשום אופן שישלחו אותם לפנימיות ברמה נמוכה. הוא נסע לירושלים, ביקר בכל הפנימיות ובחר את ההכי טובות.

זהות בדויה

במשך שנים חשבתי שקלוד זה השם האמתי שלו עד שיום אחד משהו רדף אחרינו ברחוב וקרא לו בקול רם MONSIEUR EDERY , הוא עזב אותי ונעלם. ראיתי שהאיש בהלם ושאל אותי זה לא ONSIEUR EDERY ואני אמרתי לו זה MLAGEUX אבל הוא ולא האמין והלך.

צריך לציין שבעלי יליד מרוקו. בשנת 1947 הוא כבר היה פעיל במחתרת ובאותו זמן היה מנהל של ה – fox חברת סרטים אמריקאית גדולה, כך שהרבה אנשים עבדו אתו והכירו אותו.

המחתרת היהודית במרוקו

"המחתרת היהודית במרוקו היא ארגון חשאי אשר פעל במסגרת "המוסד לתפקידים מיוחדים" בין השנים 1956-1964. מטרת המחתרת הייתה להביא לעלייתם של יהודי מרוקו למדינת ישראל ולהקים במרוקו מחתרת יהודית להגנה עצמית. מחתרת זו כונתה "המסגרת" והורכבה ממספר שלוחות – הגנה ("גונן"), מודיעין, העורף הציבורי ("גרקו"), שלוחת העלייה ("מקהלה") ושלוחת תנועות הנוער החלוציות ("מחול"). עיקר פעילותה של המחתרת היהודית במרוקו הייתה בענייני עליה". ( ויקיפדיה).

החתונה

בתאריך 15.4.65 התחתנו בירושלים, כל מי שהיה בארץ מהמוסד, כל החברים שלי מקיבוץ, המשפחה שגרה אז בארץ ואחי שהגיע במיוחד היו אתנו באותו יום.

ההיריון הראשון

חזרנו למרוקו ביחד וכל אחד לחוד בגלל ביטחון. היו הרבה הרפתקאות בדרך ובכלל, המשכנו לעבוד ביחד עד שכבר לא ניתן היה להסתיר את הבטן כי הייתי שם על תקן של רווקה ובזמנים האלה זה לא היה מקובל. אני זוכרת שקניתי מעיל ענק וככה טסתי לבד לפריז.

המוסד שכר דירה יפיפייה ברובע ה – 16בפריז. אמא שלי הצטרפה אלי ובעלי הגיע לבקר כל 3 חודשים.

רותי נולדה בתאריך 1.6.66. בעלי פספס את הלידה. הוא עלה אל מטוס תובלה, במהלך הטיסה סיפר לחבריו בצבא שנולדה לו בת והם פתחו לכבודו שמפניה. למחרת התברר שהטיסה שהוא פספס התרסקה ואיש לא נותר בחיים.

הזוית האישית

מרסדס אדרי: ספרתי לאביה שרייר את הסיפור המשפחתי שלנו. אני יכולה להמשיך לספר חוויות אבל אני אסיים כאן את הסיפור המרתק. היום יש לנו 3 ילדים ואחד עשרה נכדים.

אביה שרייר: אתם מוזמנים לצפות במצגת המשותפת שהכנו