מאגר סיפורי מורשת

אב המשפחה הסבא רבא שלי שמו היה שלום יפת, הוא למד לעבוד בחקלאות היה אדם חרוץ ביותר. הוא היה מאוד מבוקש בקרב המעסיקים מאבן יהודה והסביבה. הוא עבד מידי יום כ-16 שעות משעות הזריחה, מוקדם בבוקר ועד שעות החשכה, עד חצות כל לילה. מדי פעם הצטרפו לסייע לו שלושת הילדים הקטנים, אחיו של סבא כי סבא שלי  טרם נולד.

המשפחה שעלתה מתימן היו דוברי השפה ערבית תימנית והעברית התנ"כית שרוב אנשי היישוב בארץ לא הכירו. היו מילים ומשפטים בעברית הישראלית של אותם ימים שבני המשפחה לא הכירו, כמו למשל כנשאלו "איך קוראים לך?" לא הבינו את פשר השאלה. כשניסו להסביר להם ולומר שמות של אנשים, צחקו ההורים והסבירו לישראלים הוותיקים שבשפה העברית התנכית יש לשאול: "מהו שמך?" ולא "איך קוראים לך?". או למשל, היו נשאלים "בן כמה אתה?" שאלה שלא הבינו ורק לאחר מתן דוגמאות של מספרי שנים, צחקו שוב והסבירו שבשפה העברית התנכית יש לשאול: "כמה הן שנות חייך?" ולא לשאול: "בן כמה אתה?". כך היו שיבושי הבנות בקרב הוותיקים לבין העולים החדשים שבעצם ידעו עיברית טובה ונכונה יותר.

לימים המשפחה גדלה והתרחבה נולדו עוד שבעה ילדים שאחד מהם כנראה, נעלם ונותרו תשעה ילדים וזוג הורים,  אחד עשר בני משפחה.

עם השנים המצב כלכלי השתפר מאוד, לבית נוספו עוד שני חדרי שינה, מטבח גדול יותר מרפסת פתוחה גדולה שהיתה מרכז החיים המשפחתיים רוב ימות השנה למעט ימי החורף הגשומים. במשך השנים סבא רבא שלי קנה חלקת אדמה חקלאית במושבה קדימה, שם בינינו את ביתנו בו אנו גרים עד היום.

המשפחה הייתה מאוד מגובשת ותומכת וכולם נשאו בעול הפרנסה. בכל ימי שישי בערב, נהגנו לאכול יחד את ארוחת ערב שבת ושמרנו על המשפחה המגובשת שלנו.

אני וגלעד בסיור המשןתף בבית התפוצות

הזוית האישית

גילעד חג'בי: לפני מפגשי התכנית בהם נפגשתי עם סבא, לא ידעתי את כל סיפור חייו של סבא שלי וזה היה לי מאד מעניין. תודה לסבא שלי מכל הלב.