מאגר סיפורי מורשת

סיפורם של סבתא מינה וסבא יצחק – איז'ו

הקדמה

שמי אנה אוליבנבאום. ואני גרה בבית של סבתא רבתא מינה וסבא רבה יצחק. בבית יהושע ולכן אני רוצא לספר את סיפור חייהם שסבתא ציפי, הבת של מינה ויצחק סיפרה לי.

העליה לארץ ישראל

בשנת 1934 עלה סבא רבא שלי מקרקוב מפולין מטעם תנועת עקיבא, שהיא תנועה שומרת מסורת, במטרה להקים קיבוץ בארץ ישראל שנקראה אז פלישתינה .באותה שנה עלתה גם סבתא רבתא שלי לאותה מטרה להקים קיבוץ. הם עלו לארץ בספינה רגילה מכוון שהייתה להם אשרת עליה (סרטפיקט) כל אחד מהם היה נשוי למישהו אחר במטרה להגדיל את כמות האשרות לארץ ישראל.

הפגישה והחתונה

לפני הקמת הקיבוץ האנשים היו בהכשרה. ההכשרה הראשונה הייתה ליד רחובות בבאר יעקוב. שם הם עבדו בפרדסים ושם הם נפגשו בפגישה הראשונה. סבא רבא שלי חבש כובע קש רחב שולים וצעיף כרוך לצוארו ובגדיו היו אפילו קרועים. הוא עמד בצד והתפלל וסבתא רבתא שלי אמרה שזה האדם הכי מוזנח בהכשרה.

ערב אחד סבתא רבתא שלי חלתה וסבא יצחק שמע אותה גונחת והוא ניכנס לאוהל שלה ושאל: "מה קרה" מינה ענתה שהיא לא מרגישה טוב אז סבא רבא שלי הביא לה מים חמים ודאג לה כל משך הלילה.  כך התאהבו ולאחר מכן הם עברו יישוב ליד חדרה ושם הם התחתנו.

ביום החתונה כנהוג בקיבוצים שובצו כל המתחתנים בסידור עבודה מכיוון שלא מבזבזים יום עבודה גם לא בשביל חתונה. אבא של מינה שהיה בן אדם מאוד דתי רצה שהיא תצום ביום חתונתה ואכן מינה לא יצאה לעבודה ובשעה שתיים עשרה נערכה החופה. מינה לבשה שמלה כחולה עם צוארון לבן וסבא יצחק לבש בגדי של יום יום. בחתונה השתתפו חמש זוגות כמקובל בקיבוצים שהיו פעם בארץ ישראל וטבעת הנישואים עברה מזוג לזוג ולאחר מכן נשמרה במזכירות הקיבוץ לזוגות הבאים. אבל החתונה לא נערכה באולם, לא היה אוכל ולא הייתה תיזמורת אבל השמחה היתה מרובה.

הלידה

ליד חדרה היתה ההכשרה האחרונה לפני העליה לקרקע בבית יהושע בתקופת זו נכנסה מינה להריון ללא אישור של הקיבוץ (כדי להוליד ילד היה צריך אישור מהקיבוץ כי לא היו אמצעים לגדל תינוקות). למרות הכל מינה התעקשה וילדה את בתה. בשביל לבחור שם לתינוקת עשו אספה חברים, השם הראשון שרצו לקראו לה היה איה שפרושו "ארץ ישראל העובדת". סבתא רבתא לא הסכימה ואז הוצע השם השני "דליה" שהוסכם על ידי כולם. מינה הוסיפה עוד שם של אימא שלה והוא "חיה".

הקמת הקיבוץ

שנה לאחר מכן הם עברו לבית יהושע להתיישבות קבע. באותה תקופה ההתיישבויות נקראו "חומה ומגדל" כלומר מסביב הוקמה חומה ובאמצע הקיבוץ הוקם מגדל ששימש לשימירה. בהתחלת הקמת הקיבוץ בית יהושע, כל השטח כולו היה חול (בקיץ) ובוץ (בחורף) בתי הקיבוץ היו אוהלים. האוהלים שישימשו למגורים. הריהוט בתוך האוהל היה שולחן שעשוי מחבית, כסאות שהיו פחי שמן ריקים וארון ספרים מכמה בלוקים. כמו כן גרו באוהל שלושה אנשים מכיוון שלא היה מספיק אוהלים לכולם. לאחר מכן הוקם חדר גדול ששימש כחדר אוכל, בית כנסת ונערכו בו גם אספות חברים. כל חיי החברה התרכזו במקום זה. דבר שני שהם בנו היו המקלחות. המקלחות היו משותפות לכל חברי הקיבוץ.

מינה עבדה בכוורות ולאחר מכן קיבלה את ניהול המטבח. היו ימים טובים במטבח וימים לא טובים ולמרות הכל היו צרכים להכין אוכל לחברים ומינה התגברה על הכל ביד רמה. יצחק היה גפיר (בצבא הבריטי מתאם ההגנה). כמו כן שימש גיזבר לקיבוץ. תפקיד הגיזבר היה עליו לדאוג לכסף לקניית מצרכים ובגדיים וחפצים שימושים לחברים.

הילדים לא גדלו באוהל של ההורים. הם גודלו בבית ילדים. בית הילדים לא היה אוהל אלה צריף מעץ,  לכל קבוצת גיל היה חדר משלה ומטפלת משלהם. במשך הזמן נבנו בתי אבן לחברים. צורת הבנייה היתה כך: נבנו ארבעה חדרים צמודים וזה היה מיבנה אחד וכך ניבנו עוד מבנים. השירותים והמקלחות היו משותפים מחוץ למבנים.

כל יום אחר הצהרים בשעה ארבע היו הילדים באים לבית הוריהם לשעתיים ואחר כך חוזרים לאכול ולישון בבית הילדים כך היה בכל יום. חברי הקיבוץ היו משובצים כל פעם לעבודה שונה: פעם ברפת, פעם בחדר אוכל, פעם בלול ופעם לעבודות בחקלאות ובכל מיני עבודות שונות נוספות. מינה היתה ממונה על המטבח כאקונומית, תפקידה היה לדאוג לכל המצרכים וממצרכים פעוטים לעשות מאכלים "מעדנים", דבר שהיה מאוד קשה, מכיוון שהמצב הכלכלי היה קשה ולא היה מספיק כסף לקנות מצרכים והיו צרכים לעשות מכלום מעדנים.

יצחק היה מוכתר, אחראי על ביטחון הקיבוץ ולאחר מכן גיזבר. תפקיד קשה מכיון שמאחורי הקיבוץ לא עמדה שום תנועה קיבוצית והרזרבות האנושיות נשארו בגולה ונילכדו במילחמה.

אחרי המלחמה האמינו בקיבוץ שיעלה בידם להמשיך את תנועת עקיבא שיצחק שאף לזה במיוחד, אך בהעדר תנועת תומכת הידרדר המצב הכלכלי והמשפחות החלו לעזוב את המקום. הייתה אוירה של התפוררות. באחד הויכוחים הקשים על עתידו של הקיבוץ אמר יצחק: "אני נישאר בבית יהושע אפילו אם אשאר יחידי – כאן אבנה את ביתי."

בהסדר עם תנועת המושבים נהפך הקיבוץ למושב שיתופי לאחר שנה הפך למושב עובדים רגיל, שבו כל משפחה קבלה נחלה – שטח לבניית בית וצמוד אליו משק לחקלאות. יצחק ומינה בנו את ביתם בנחלה ובה גידלו את בנותם: דליה (חיה) הבכורה, מרגלית (פרלה) הבת האמצעית וציפורה (ציפי) הקטנה.

הזוית האישית

אנה: למינה ויצחק יש שלושה ילדים וחמישה נכדים. אני הנכדה של הבת הקטנה של מינה ויצחק. והבת של הנכדה הקטנה של מינה ויצחק. אני ומשפחתי גרים בנחלה של כל המשפחה עד היום.

המצגת של אנה וציפי