מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר. דודתי איפרוד סיפרה לי על סיפור המעבר שלה ושל משפחתה המורחבת לארץ ישראל בשנת 1991. היא סיפרה כי במקום בו גדלה, בבאקו שבאזרבייג'ן, החיים היו ממש טובים, היו יחסים פתוחים עם השכנים שהיו ברובם מוסלמים, חיו בפשטות ונהנו מגינה ובה ירקות ופירות שהם גידלו עבור עצמם.

איפרוד סיפרה כי החלום שלהם היה לעלות לארץ ישראל, לירושלים הקדושה. למרות הקושי הרב לעזוב את מקום מגוריהם, את הבסיס, הגינה והשורשיות שבעיר הולדתה, היא ומשפחתה החליטו לעלות ארצה. היו פחדים רבים והיא חששה מה יהיה כשתגיע עם משפחתה לארץ ישראל. היא הייתה בת 25 כשעלתה ארצה, הבת הכי קטנה במשפחה, לא הייתה נשואה. היא סיפרה שכשהם הגיעו לארץ הם חיו בקראוונים בבאר שבע בשכונת נחל בקע, והיה קשה מאוד. בעיקר קשה היה ללמוד שפה חדשה, כי הם ידעו לדבר רק רוסית או אזרבייג'אנית, ללמוד את החוקים של המדינה, את התרבות הישראלית, היו להם קשיים גדולים מאוד. יחד עם זאת, מה שהחזיק אותם זה הלכידות המשפחתית – שהם עלו כולם ביחד, גרו כולם ביחד ולכן הם נאחזו אחד בשנייה. היה קשה לחפש עבודה, הציעו להם עבודות במפעלים ולא הייתה כל כך ברירה אלא לעבוד, ללמוד את השפה, ללכת לאולפן. איפרוד מאוד רצתה ללכת לעבוד במפעל תפירה כי זה היה המקצוע שלה בבאקו, אבל היא לא מצאה מפעל שהיה קרוב לבאר שבע באותה תקופה. יחד עם זאת גם היו לה בעיות בריאותיות רבות והיא הייתה הבת היחידה שלא הייתה נשואה, לכן הוריה המבוגרים היו תלוים בה, בעזרה שלה אחרי העבודה.

איפרוד סיפרה שהמעבר היה מאוד קשה: מלא בבדידות, וגם מלא בשנאה בגלל העולים הרבים, הייתה תחושה שהאוכלוסייה הישראלית פחות אהבה את העלייה של שנות ה-90 ׳שהשתלטה על החברה כולה׳, לפי דבריהם. היום, בגיל 50, היא אומרת שהייתה עושה הרבה דברים אחרת והייתה מאמינה יותר ביכולות שלה ושל משפחתה להתערבב אפילו עוד יותר עם החברה הישראלית. גם העברית שלה עדיין לא הכי טובה שיש, והיא אומרת שזה תוצר של להיות עולה, בסביבה לא היו קרובי משפחה שידעו ממש טוב את השפה.

בדיעבד איפרוד אומרת שאולי היה טוב אם הם היו נשארים בבאקו: פה הכל בבלאגן, אפילו בפשטות אי אפשר לחיות, כי האזרח חייב כל כך הרבה מסים למדינה. בסופו של דבר היא שמחה שהיא והמשפחה מאוחדים יחד וגרים עדיין קרוב אחד לשנייה, ועם כל אלו – יש בכולם שילוב של ישראליות יחד עם שימור תרבות וחוקי העדה הקווקזית.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת שיתוף פעולה בין עמותת מדור לדור, הפועלת להעצמת קהילת היהודים ההרריים בישראל, ותכנית הקשר הרב דורי, התש״ף.