מאגר סיפורי מורשת

שמי אמיר שמעון, נולדתי בתאריך 24 במאי בשנת 1950.

גדלתי והתחנכתי בקיבוץ כפר גלעדי, השתייכתי למשפחה מאמצת ממייסדי הקיבוץ.

מגיל צעיר הצטיינתי בספורט בכל הענפים, הייתי שחקן בנבחרת הנוער של ישראל ובגיל 17 עזבתי ועשיתי הכל בכדי להתגייס ליחידה מובחרת בצבא ההגנה לישראל. סיימתי את לימודיי בשנת 1967 והתגייסתי לצה”ל באוגוסט 1968. התגייסתי ליחידה מובחרת ושירתתי כ-4.5 שנים, נפצעתי בינוני עד קשה במלחמת ההתשה בטרור בעזה וביום הכיפורים. השתחררתי בסוף שנת 1974.

אחרי שיקום בצבא ולאור האירועים "והחוויות" הקשות אני מטופל במשך שנים על ידי משרד הביטחון ומוכר כנכה צהל. לאחר השחרור מהשירות הצבאי למדתי חינוך גופני בווינגייט 3 שנים ושנתיים באוניברסיטה בחיפה במגמת לימודי ארץ ישראל. בהתחלה לימדתי 3 שנים בירוחם, לאחר מכן בחיפה ובקריית אתא כמורה לשל"ח.

אבני הדרך בחיי

כנכה צהל-פיזית ונפשית (PTSD) בעת שחרור מצה"ל הגעתי למצוקה קשה וההחלטות היו קשות. ההחלטה החשובה בחיי הייתה לשרוד ולהישאר בחיים.

החלטתי לבחור בתלמידים בבית ספר בעזרתם נותרתי בחיים והיה טעם לחיי.

לימדתי חינוך גופני ולימודי ארץ ישראל (שלח). התמקמתי והתמחיתי בחינוך מיוחד ועבדתי שעות, ימים ולילות למען התלמידים, למען בית הספר ולמען הקשישים ניצולי שואה. השתתפתי בפרויקט של שכבות כיתות ה-ו בבית ספר יסודי בנושא ז.ה.ב (זהירות בדרכים).

במסגרת עבודתי בצניעות רבה קיבלתי פרס חינוך מידי הנשיא נבון ופרס חינוך יקיר חיפה (בכתיבת חומר אוטוביוגרפיה על שכונת ואדי סאליב). הקמתי פרויקט מורשת קרב בבית הספר מכיתות ז' ועד כיתות יב', הפרויקט עוזר לתלמידים חלשים וזקוקים לתמיכה. גרעין הפרויקט הוא על הכרה בכל תלמיד מתקשה. הפרוייקט זכה להדים נרחבים בכל הארץ וגרם להפוך את התלמידים למנהיגות צעירה, חלקם קצינים ביחידות קרביות היום.

זכיתי במצטיין ארצי בתחום של"ח וידיעת הארץ.

מדי שנה אני עובר בין בתי הספר ומרצה על מורשת קרב להגביר את המודעות לגיוס משמעותי לצה"ל. בנוסף, הגעתי ל-50 המורים המצטיינים בפרויקט המורה של המדינה.

הקמתי את תנועת הנוער (משצ"ים), טיפול בנוער במצוקה עם תלמידים, עזר לקשישים ניצולי שואה.

במסגרת בתי ספר יסודיים לימדתי זהירות בדרכים.

במהלך חיי כתבתי שבעה ספרים על הפציעה בצבא ושירי אהבה לארץ ישראל.

עבדתי בבית ספר כ-42 שנה וכיום יצאתי לגמלאות ואני מתנדב בבית ספר עתיד עוצמה בקריית ביאליק ובבית ספר יסודי בביאליק.

הזוית האישית

שמעון: "מאוד התרגשתי לספר את סיפור חיי לילדים, להיזכר בקושי ובתקופות לא קלות בחיי. אני מקווה שהילדים למדו מסיפורי לא לוותר גם כשקשה ולבחור בחיים"

לירן ואנדריי: "נהנינו מאוד עם שמעון, שמחנו שהוא שיתף אותנו בסיפור חיו המרגש ואנחנו מודים לו על זה. אנחנו מאחלים לו הרבה בריאות ואושר"