מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

בחיפוש אחר עולם מוגן ובטוח

שיר שקד ועירית במסיבת בר המצווה של ניב.
עירית ואריה ביום חתונתם.
סיפור המשפחה

שיר ושקד אהובים שלי, אספר לכם את סיפור חיי ואתייחס ל"שורשים" של המשפחה שלנו. אם יש לכם שאלות אל תהססו לשאול. אני מציעה שתשאלו אותן בסוף. לאחר שאסיים את הסיפור.

הייתה לי ילדות מאושרת. בעיני, ילדה קטנה שנולדה בישראל בשנת 1944, לפני תום מלחמת העולם השנייה, העולם היה נראה מוגן ובטוח. הורי, נח שפירא וסוניה שפירא לבית ויינברג, דאגו לכך שארגיש מוגנת, בטוחה ושמחה.

מה שלא ידעתי אז, אבל הבנתי במשך השנים, שהורי הצליחו להימלט מהשואה ממש ברגע האחרון ולהגיע לישראל. אבא שלי, נח, היה בנו של הרב האחרון של גטו קובנה, הרב אברהם דוב כהנא שפירא. אבא למד בברלין ועשה שם דוקטורט בכימיה ואחר כך כיהן במשרה באוניברסיטה של ברלין. אמא שלי הייתה עובדת סוציאלית. לאחר שעלו לארץ הורי עבדו קשה כדי לפרנס את המשפחה בכבוד. הם רצו להעניק לי ולאחי עמנואל ז"ל את מה שקראתי לו קודם  עולם בטוח ומוגן.

כשפרצה מלחמת העצמאות, ב-30 בנובמבר 1947 הייתי בת 3. גרנו בקומה רביעית בבית ללא מעלית ליד חוף הים בתל אביב. כשהיו מטוסים של צבאות ערב מתקיפים את תל אביב לא נשמעו אזעקות. מנבכי הזיכרון שלי עולות תמונות של ריצה מבוהלת מקומה רביעית לקומה ראשונה בזרועות חנה, אשה שניקתה את הבית ושמרה עלי בעת שהורי יצאו לעבודה. שם בקומה ראשונה היו שקי חול שהגנו על הכניסה לבית.

חיינו בבית הזה ברחוב ארלוזורוב עד שעברנו לשכונה חדשה של תל אביב בקרבת הירקון (מה שקרוי היום צפון תל אביב). שקד ושיר, אם אתם רוצים אנו יכולים לעשות טיול רגלי כדי לראות את כל המקומות שאותם הזכרתי בדבריי. הבה ונמשיך. למדתי בבית ספר יסודי "יהודה המכבי", ובתיכון עירוני ד' (שניהם נמצאים בצפון תל אביב). המשכתי ללימודים אקדמאיים באוניברסיטה ובמקביל עבדתי כמורה לאנגלית בתיכון. אחר כך המשכתי ועשיתי תאר שני ושלישי והתקדמתי לדרגה של פרופסור מן המניין כשאני מתמקדת במחקר בתחום של תקשורת לשונית בין אנשים, בעיקר תקשורת בעת מצוקה.

אני נישאתי לאריה קופפרברג בשנת 1970. אריה עלה מרומניה בגיל 11 בשנת 1950. לאריה זיכרונות טובים מילדותו בחיק המשפחה ברומניה, אולם הם מעורבים בסיפורים ששמע מהוריו, שאול וסופיה על פלישת הנאצים לרומניה ועל היחס הקשה של הרומנים ליהודים. ההורים של אריה היו במאבק מתמיד להימלט מאימת הנאצים והרומנים.

סיפור אחד בולט במיוחד. כשעמדו לעלות לארץ ישראל הגיעו לנמל קונסטנצה. השוטר במכס תלש מתנוכי האוזניים של אחותו של אריה את העגילים שלה ולקח לה את הבובה שהחזיקה בידה. הורי אריה נאלצו להשאיר את ביתם בבוקרשט הבירה עם כל תכולת הבית. מיד לאחר עזיבתם פלשו לתוך הבית, בעידוד המשטר הרומני בעת ההיא, צוענים שהגיעו מכפרים סמוכים. מרבית האנשים האלה  גרים שם עם צאצאיהם עד היום, וזאת חרף המאמצים המרובים לפנותם ולהחזיר את הבית לבעלות המשפחה.

עוד זיכרון שאריה מעלה פעמים רבות נוגע להחלפת השם הפרטי שלו. כשאריה הגיע עם הוריו לארץ הם נאלצו לגור תחילה ב"שער העליה", מחנה אוהלים שהוקם ליד חיפה כדי לשכן את העולים החדשים. לאחר מספר שבועות, המשפחה  עברה למחנה העולים בעתלית ושוכנה בצריף. צריפים כאלה נותרו במקום מתקופת השלטון הבריטי בארץ. בכל צריף התגוררו במשותף כעשר משפחות כאשר וילון מפריד בין משפחה אחת לשנייה. היות ולהורי אריה לא היה כסף לכלכל את המשפחה ולעבור למגורים נאותים יותר, נאלצו ההורים לשלוח את אריה ואת אחותו  לקיבוץ מעברות.

תארו לכם, שיר ושקד היקרים שלי, את אריה, ילד שהיה רגיל לחיים נוחים מגיע לקיבוץ כאשר הוא שולט רק חלקית בשפה העברית, אינו מכיר את המנהגים ובנוסף לכל נדרש להחליף את שמו אריסטידה לשם עברי. בקיבוץ אמרו לו "תבחר בין עמוס לאריה". סבא שלכם בחר באריה, שהיה נשמע כמו קיצור של אריסטידה. וכך ברגע אחד בלי הכנה בכלל נדרש הילד אריסטידה, העולה החדש מרומניה, להחליף את שמו.

לאחר כשנה של שהות בקיבוץ חזר אריה אל ההורים, שבינתיים עברו לגור בשיכון עמידר ליד רמת גן. כאשר ההורים החלו להתבסס יותר מבחינה כלכלית, עברה המשפחה לתל אביב.  אריה המשיך את לימודיו בתיכון עירוני א' ולאחר מכן בטכניון בחיפה. כאשר הכרנו הוא חזר מאנגליה עם תואר שלישי להנדסה כימית.

הבאנו לעולם שתי בנות מקסימות. אורלי הבכורה, היא אמא שלכם ומיה הדודה שלכם. אורלי ומיה למדו, התקדמו מבחינה מקצועית ונישאו לבחירי ליבן. אורלי נישאה לירון ומיה לסער. כיום אורלי עוסקת בתרפיה באומנות וירון הוא מהנדס אזרחי בחברת בנייה גדולה. מיה היא חברת סגל במכללת אפקה, חוקרת ומרצה בהנדסת תעשייה וניהול וסער עוסק במחקר בתחומי הביו-רפואה.

אחד הפרקים החשובים בחיי התחיל עם לידת הנכדים שלי שהם משוש חיי: בן, ניב, שיר, שקד, גיא, תום ומור. ביום שאתם, שיר ושקד, נולדתם, סבא אריה ואני שמרנו בבית על ניב, האח הבכור שלכם. כך, באמצע הלילה הגיע טלפון משמח שבישר לנו על שיצאתם לאוויר העולם. ממש מרגש. נכון?

שיר ושקד היקרים עכשיו אתם תשאלו.

שקד: ההורים שלך היו בשואה?

עירית: זאת שאלה טובה. אבא שלי נח עלה לארץ בשנת 1935 מצא עבודה ומקום מגורים וזמן קצר לאחר מכן הגיעו לארץ אמא שלי סוניה עם אחי הקטן בן השנתיים, עמנואל. בדרך זאת אבי הצליח להציל את המשפחה מהשואה. אני נולדתי לאחר מכן.

שיר: האם ההורים של אריה גם היו בשואה?

עירית: הורי אריה סופיה ושאול, אריה ואחותו גרו בחושי (עיר קטנה במולדובה ליד הגבול הרוסי), והצליחו להינצל מזוועות המלחמה ועלו לארץ בשנת 1950. חשוב לציין שברומניה היהודים סבלו לא רק מהנאצים אלא גם מההתעללות של הרומנים, כפי שספרתי לכם קודם.

שיר: איפה ההורים שלך נולדו?

עירית: אמא שלי סוניה נולדה בריגה בלטביה. אבא שלי נולד בעיירה על יד קובנה בליטא.

שקד: ספרי לי על ילדותו של סבא אריה ברומניה.

עירית: סבא נולד בתחילת המלחמה בעיירה חושי ועם סיום המלחמה עבר עם הוריו לבוקרשט הבירה. מסיפורים שהוא מספר, הוריו עבדו כל היום בעסק הטקסטיל שהיה להם ובשנות הילדות הראשונות היו לו מטפלות. בבית הספר הוא הצטיין בלימודים. לאחר מכן עלו לארץ.

שיר: באיזה עיר נולדת ובאיזה עיר אחיך נולד?

עירית: נולדתי בתל אביב ואחי נולד בקובנה בליטא. אנו נכדים של הרב אברהם דוב כהנא שפירא.

שקד: איך סבא רבא רבא נפטר?

עירית: סבא היה הרב האחרון של גטו קובנה. בתפקיד הזה הוא נאלץ להחליט החלטות קשות ביותר שקשורות בחיי אדם. הנאצים לא העזו לגעת בו אבל לאחר שנפטר ממחלה, הם הרגו את הרבנית רחל, אשתו (אמא שלכם קוראים לה אורלי רחל על שמה), את בנו של הרב, חיים נחמן שפירא שהיה סופר וחוקר ידוע, את אשתו רעיה ואת בנו איתמר.

שקד: הבנתי שלרב הייתה אפשרות לטוס לארצות הברית.

עירית: נכון. הבן השני של הרב, לאון שפירא, שחי אז בארצות הברית עם משפחתו ניסה לשכנע את הרב, אביו, לעבור לארצות הברית כדי להציל את חייו. הרב סירב באומרו ש"קברניט לא נוטש את הספינה שלו".

שקד: האם הכרת את סבא שלך?

עירית: לצערי לא. רק שמעתי עליו סיפורים וקראתי עליו ספרים ואתם יכולים בעצמכם לקרוא בויקיפדיה.

הזוית האישית

שיר: הפגישות שלנו אפשרו לי ללמוד עליך ועל סבא ועל משפחתנו.

שקד: אני הכרתי את הסיפור בצורה לא מפורטת. עכשיו אני מכיר אותו יותר טוב.

עירית: הפגישות אתכם במהלך השנה אפשרו לי לבלות אתכם בהנאה ובקרבה בבקרים. בנוסף, פתאום הבנתי מה שאני מחפשת כל חיי וזה מקום מוגן ובטוח לי ולאחרים. מדינת ישראל סיפקה לנו מרחב כזה.

מילון

"משוש חיי"
הדבר החשוב ביותר שיש לי

ציטוטים

”"העולם היה מוגן ובטוח".“

הקשר הרב דורי