מאגר סיפורי מורשת

מירי הלר מספרת:

נולדתי שנתיים לפני קום המדינה בשנת 1946, להורי נפתלי ואטקה סנסני.

במלחמת העולם השנייה אבי התגייס לכמה שנים לבריגדה היהודית כדי לנקום בנאצים שהשמידו את משפחתו. אבי יליד העיירה אולקניקי שבליטא ואמי ילידת העיירה אוגוסטוב בפולין. הם נפגשו בסמינר "תרבות" בוילנה כשלמדו שם הוראה ובשנת 1933 עלו ארצה לחיפה.

משפחת אמי הגרה לפני המלחמה מפולין לדרום אפריקה ובכך ניצלה ממאורעות השואה. משפחת אבי נותרה בליטא וכשהנאצים הגיעו לעיירה שלהם ריכזו את כל היהודים בבית הכנסת והעלו אותו באש (סבי היה רב העיירה). הורי שעלו ארצה בתום לימודיהם בוילנה התחילו מיד את עבודתם כמורים, עבודה שעסקו בה עד יציאתם לפנסיה.

יש לי אחות הגדולה ממני בעשר שנים ואח צעיר שנולד לאחר קום המדינה. חיינו היו צנועים מאוד, אני זוכרת את התלושים שחילקו בזמן הצנע כדי לקנות מזון. לא חסר לי דבר בילדותי, הייתה הרבה שמחה ואהבה בבית, הורי הקפידו מאוד שנדבר עברית צחה ואבא היה מתקן לנו שגיאות בשפה בעזרת משחקים וחידונים בעברית. אהבנו מאוד לשיר בבית וידענו מילים של עשרות שירים עבריים.

אהבתי הגדולה ביותר הייתה לקרוא ספרים, הייתי הולכת כמעט כל יום לספריה העירונית, להחליף ספר. היות ומותר היה לקחת רק ספר אחד בכל פעם הייתי יושבת על מדרגות הספרייה, קוראת ומסיימת ספר אחד ולוקחת ספר נוסף לקריאה בבית. הייתה לנו חצר גדולה מאוד בבניין בו גרנו ובמרכזה עמד עץ אלון ענק עליו בנינו בית מעץ ובו היינו מבלים שעות רבות אחה"צ עם כל ילדי השכנים. בשאר הזמן היינו משחקים ברחוב קלאס, חבל, תופסת, עמודו, חבל ועוד. במשך השבוע הוריי היו עסוקים אבל בכל שבת של חורף היינו יוצאים לטיול רגלי בהר הכרמל וחוזרים עמוסים בזרי כלניות ורקפות (שלא היו אז פרחים מוגנים). בשבתות של קיץ היינו מבלים בחוף הים.

למדתי בבית הספר "גמנסיה ביאליק" מכתה א' ועד יב'. אבי היה מנהל בית הספר ואמי הייתה מורה בו ולי לא תמיד היה פשוט במצב זה, כשהייתי בכיתות הנמוכות התלמידים היותר בוגרים היו מציקים לי בשאלות על הוריי. בתיכון היה שינוי, הוריי נשארו לנהל וללמד בבית הספר היסודי ואני יכולתי סוף סוף להיות תלמידה ככל התלמידים. עיקר חיי החברתיים התנהלו בצופים. מכיתה ה' ועד כיתה יב' הייתי חניכה בצופים ובהמשך גם מדריכה. בתום הלימודים בתיכון הייתי אמורה להתגייס במסגרת גרעין נח"ל לצבא ולהשלים את קיבוץ חצרים. בגלל שסבלתי מאסטמה לא הסכימו לגייס אותי והגעתי מיד לקיבוץ בשנת 1964 ומאז ועד היום אני חברה בקיבוץ.

בשנת 1967 יצאתי ללמוד בסמינר "אורנים" חינוך בגיל הרך ושנים אח"כ עבדתי כמטפלת בגיל הרך בקיבוץ. את גבי בעלי הכרתי עוד בחיפה, שנינו היינו חניכים בצופים בשבט "משוטטי בכרמל" הוא בוגר ממני בשנתיים. לימים, לאחר שסיים את שרותו הצבאי בקבע והגיע לחצרים נוצר בנינו הקשר ובשנת 1968 נשארנו בקיבוץ. בחתונה גדולה שכל חברי הקיבוץ השתתפו בה, כנהוג בימים ההם וכמובן אורחים שבאו מבחוץ. בשנת 1970 נולד בכורנו יובל ושנתיים אחריו נולדה יעל (אימא של בר).

גבי היה איש צבא בנשמתו, הוא התנדב לחצי שנה להיות מפקד מעוז בקו בר-לב בסיני, במלחמת ההתשה. הוא לא סיים את תקופת התנדבותו היות ונפצע וחזר הביתה לאחר שלושה חודשים בלבד. בשנת 1973 גויס למלחמת יום כיפור כמ"פ בסיירת שריון. בתאריך 14.10.73 באמצע המלחמה פיקד על כוח שהשתתף בקרב על "ההברגה" הצטיין בקרב וקיבל על כך את אות המופת. ב – 24.10.73 לאחר הפסקת האש נכנס עם כוח שריון לעיר סואץ לחלץ צנחנים שהיו שם. בקרב זה צלף מצרי ירה בו והרגו. נותרנו יתומים. יובל עוד לא היה בן ארבע וליעל לא מלאו שנתיים.  בתקופה קשה זו גיליתי עד כמה עזרה לי העובדה שחיינו בקיבוץ. זו משפחה גדולה וחמה שעטפה אותנו בכל כך הרבה אהבה ובכך הקלה עלינו במעט אחרי האסון שנפל עלינו.

בתי יעל

יעל הייתה מיום הולדתה מיוחדת, היא לא נולדה ככל הילודים. קמתי ביום ראשון בבוקר, כרגיל לעבודה, ובלכתי לשירותים הרגשתי שאני מתחילה ללדת ואכן כך קרה אצה ליעל הדרך והיא נולדה בחדר השינה שלנו בעזרת אביה ואחות הקיבוץ. ההתרגשות הייתה עצומה, הוזמן אמבולנס שלקח את היולדת ואת התינוקת לביה"ח. רק שנרגענו קצת מהחוויה המטלטלת הזו וקיבלנו מהצוות הרפואי אישור שהכל בסדר התפנינו לשמוח על לידתה של יעל ולבשר למשפחה שנולדה לנו בת, אחות ליובל בן השנתיים. עד גיל שנה בערך יעל הייתה תינוקת מאוד לא שקטה וחולה פעמים רבות. רוב הנטל נפל על כתפיי היות וגבי, אביה, עבד בתל-אביב כמרכז מפעלים של הצופים והיה מגיע הביתה רק בסופי שבוע, ואז היינו מבלים ביחד כמשפחה והייתה לי עזרה בטיפול בילדים.

כשמלאו ליעל שנה ועשרה חודשים היא התייתמה מאביה שנפל במלחמת יום כיפור. חסרונו הורגש מאוד בהתנהגותה של יעל וביכולת הדיבור שלה שרק התחילה, היא הפסיקה להגיד את כל המילים שידעה כבר לומר והתקשורת איתה הייתה קשה דבר שגרם לה להתעצבן ולכעוס. רק בגיל שלוש חזרה לדבר ממש. בתקופה זו התחילה לאבד את ההכרה, מדי פעם, לכמה שניות ולחזור לעצמה כאילו לא קרה דבר. בבדיקות שנעשו לה התברר שהיא סובלת מסוג של אפילפסיה. דבר שגרם למתח לא קטן אצלי והרגשתי שאני חייבת להיות כל הזמן בקשר עין איתה. הצוות החינוכי עזר מאוד והיא גדלה כילדה רגילה עם שאר הילדים, מטופלת כל הזמן בתרופות, עד היותה נערה מתבגרת ואז התופעה חלפה, למזלה.

יעל ציירה מאוד יפה וחוש האסתטיקה שלה היה מאוד מפותח דבר שירשה מאביה. היא ניגנה כמה שנים במנדולינה והשתתפה בתזמורת מנדולינות שהייתה בקיבוץ. תחביב נוסף שהעסיק אותה שעות רבות היה הטיפול בסוסים באורווה בקיבוץ ובהמשך יצאה לקורס סייסים וקיבלה "דיפלומה" והדריכה את הילדים בקיבוץ ברכיבה על סוסים. בביה"ס הצטיינה בריצות ארוכות דבר שהיא מתמידה בו עד היום. יעל הייתה תמיד ילדה שראתה את החברים היותר חלשים שלה והפחות מקובלים ותמיד תמיד עמדה לצידם ועזרה להם מאוד בתשומת הלב שהעניקה להם.

הקשר של יעל עם אחיה יובל הוא קשר מיוחד מאוד הנמשך עד היום קשר של מעבר לאח ואחות הם החברים הכי טובים ויובל היה שם בשבילה בכל דבר שהייתה זקוקה לעזרה. העובדה שגדלו רק איתי ובלי אבא יצרה ביניהם מערכת יחסים מיוחדת במינה המלאה בהרבה אהבה וכבוד אחד לשנייה.

בתום לימודיה בתיכון יצאה יעל לשנת שירות בקומונה בגבעת המורה בעפולה. לאחר שנת השירות הייתה אמורה להתגייס לצה"ל אבל בגלל שהייתה מטופלת בתרופות לאפילפסיה לא היו מוכנים לגייסה. היא חזרה לקיבוץ ועבדה בו במשך שנתיים במקום השירות בצבא ובתום שנתיים אילו עזבה את הקיבוץ ויצאה ללמוד במרכז. עם השנים נישאה ילדה את עומר, אחותה הגדולה של בר, ואת בר.

והשאר היסטוריה……

הזוית האישית

סיפורה של מרים הלר תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.