מאגר סיפורי מורשת

חלק א': לזכר הנספים מבני המשפחה בשואה

שמי אסתר שקלנובסקי לבית לוריא. שם בעלי יוסף שמעון שקלנובסקי. אני ילידת חודש שבט בשנת 1944 תש"ד. נולדתי בתל אביב, ישראל. בעלי נולד בשנת 1940, בחודש כסלו תש"א בגלות ובבריחה מפולין. שנינו גדלנו במשפחה גרעינית ללא סבא או סבתא, ללא דודים ודודות, ללא בני דודים. כולם מצד אבי ואמי נספו ונעלמו בשואה. לבעלי היה רק דוד אחד ניצול, ועוד דוד בצרפת – כל השאר נספו. הוריי וגם הורי-בעלי שרדו בזכות שאיפתם להגיע לארץ ישראל. אנחנו גדלנו וחונכנו בארצנו לאידאל אהבת הארץ ולהיאחזות בה.

משפחת אבי האהוב, ר' יעקב משה לוריא ז"ל

אבי ז"ל נולד בלודז' בפולין בשנת 1904 (יש מסמך שטוען ללידתו גם בשנת 1901 בגלל הצורך בשינוי גיל (לבגר אותו), כנראה כשיצא לגרמניה). הוא נולד לאביו הרב חיים פינחס לוריא ולאמו אסתר גננדעל, שאני קרויה על שמה. סבתי הייתה בתו של ר' שלמה אברהם קרון זצ"ל ,שנודע בשם ר' שלמה דווהרטער, שחיבר את הספר "כתר שלמה".

סבא שלי הרה"ח חיים פנחס בן שלמה זלמן צבי לוריא זצ"ל היה תלמיד חכם, דיין ומורה הוראה. הוא נולד בעיירה דז'ונסקה וולה הסמוכה לעיר לודז', בן יחיד לאביו שהיה בעל מפעל לאריגה (הייתה לו אחות שנפטרה בגיל צעיר ושמה היה חנה). ברבות הימים עבר סבי ללודז' ונעשה שם דיין ומורה הוראה. סבא היה עסוק בלימוד, בדיינות ובהוצאת ספרי הלכה ושו"ת ליהודי פולין ויהודי אשכנז. ספריו היו מבוקשים ונלמדו בישיבות רבות. פירוט של קורות חייו והספרים שחיבר, על גילוי ספריו שהיו אוד מוצל מאש, הרי הם כתובים בהקדמה לספר "קהלת חיים" שהוציא לאור אבי ז"ל, לע"נ קרובינו שנספו בשואה.

מדור לדור 1– כאן מובאות תמונות ומסמכים שמציגים את המידע ומלווים את סיפורי.

זה ציון קברו באתר הקבורה של גטו לודז' עם מסמכי החברה קדישא בלודז'. ליד קברו עומד מר ישראל קוזאק, שהיה תלמידו וקרוב משפחה. הוא שרד את השואה וחיפש שרידי משפחה בלודז'. לאחר עלייתו לארץ, עם קום המדינה, הביא לאבי את המסמכים. הוא גם מצא בבית סבי את ספר התורה, שהיה בערימת ספרי הקודש שהיו בבית החרב והביא אותו עמו כשעלה לארץ. כל הבית היה חרב חוץ מהכתלים של ארון הספרים. בחיפושים שנערכו באירופה לאחר השואה על ידי הרב הראשי הרב הרצוג והרב זרח וורהפטיג, הגיעו לארץ הרבה ספרי קודש ניצולי שואה ובהם ספרי סבי זצ"ל ובהם כל סט הגמרות וה"שולחן ערוך". סבי היה חותם את שמו בפתיחת הדף הראשון. אנשים ברבנות שהכירו את אבי דווחו על כך, והספרים הועברו לרשותו. לאחר פטירת אבי ז"ל, אמי העבירה אותם לבית הכנסת של חסידי גור בבני ברק.

סבי, כאמור, היה דיין ומורה הוראה אך גם בעל חנות שאשתו ניהלה. אני לא יודעת אם העסק היה באותו הבית או במקום סמוך. לפי מה ששמעתי היה זה בית גדול שהיה בו גם חדר הלימוד שלו ושימש כבית מדרש.

בהקדמה לספר "קהלת חיים" (אוסף של כתבי סבי זצ"ל, שהוציא אבי ז"ל לזכר המשפחה שנספתה) מציין אבי את הייחוס שלו לשושלת האר"י הקדוש. שנים רבות חיפשנו אסמכתא לכך. לאחר שנפטר אחי הבכור מרדכי ז"ל כתבתי את תולדות משפחתנו למען ילדיי. במחקר שעשיתי חיפשתי מידע, וב"ה מצאתי: קרובינו, הרב יששכר תמר זצ"ל בספרו "עלי תמר" כותב שאמו חיה יוטא מתייחסת לאר"י דרך אמה – חנה ליפטשע  בת הרה"ח חיים פנחס לוריא ז"ל  מז'דנסקה וולה. בהמשך הוא כותב שהיה אילן יוחסין אצל מש' ליפמאן מוורשא וסבי זצ"ל ראה אותה בעיניו.

באמצעות תכתובת עם מנהלת בית העלמין בז'דונסקה וולה, נמצאו שני קברים עם מצבות של בני משפחתנו. היא שלחה אלי צילומים שלהם: הנה כתובת אחת מהן:

פ"נ מו"ה אליעזר יוסף במו"ה פנחס אברהם אבא ז"ל

א וצר יראת שמים וחסידות

ל ב טהור מגזע תולדות

י לידי האר"י הקדוש חכם חידות

ע טרת שם בניו לוריא לעדות

ז כר צדקותיו ראוי להודות

ר חם והשכיל לדל בתמידות

י חונם בצנעה בסוד הסודות

ו צאצאיו חתם במעלות נכבדות

ס פר הנכס יראה ומדות

פ רחה נשמתו ליום הפקדות

בן ס"ד פנה חיש ליסודות

אדר כ"ב תרפ"ז הועל למפרדות

ת נ צ ב" ה

המצבה השנייה היא של בנו שלמה זלמן בן אלעזר יוסף שנפטר בגיל 38. השם שלמה זלמן לוריא הוא גם שם סבא רבא שלי, אביו של הרה"ח חיים פנחס זצ"ל. וכנראה זהו שם שעבר בין צאצאי האר"י מדור לדור כמו שכותב הרב תמר בנ"ל. אליעזר יוסף הוא הנושא של המצבה הזו והוא דוד של סבי חיים פנחס לוריא. מתוך כך ברור שאנו מצאצאי האר"י הקדוש.

סבי הרב חיים פנחס לוריא זצ"ל נולד בדז'נסקה וולה פולין ונפטר בתאריך ד' באייר תש"א 1.5.1941 בגטו לודז'. הוא נישא בראשונה לאסתר גננדעל קראהן. אסתר גננדעל, בתם של שלמה אברהם קראהן ופייגא רחל קראהן, נולדה בוואהרט פולין ונפטרה ביום ב י"ג כסלו תרפ"ו 30.11.1925 בלודז' פולין. הוא נישא בשנית לאסתר מלכה בריסטובסקי. אסתר מלכה (בריסטובסקי) לוריא נפטרה בשנת 1942 בלודז' פולין בגטו (כנראה הייתה דודתו של קרובנו ר' משה בריסטובסקי ז"ל). ילדיו הם בן ציון, יצחק יוסף, אפרים פישל, איטה פרומר (נולדה בלודז' פולין ברחוב פולנוצ'נה. היא נישאה לישראל פרומר). זיסל בריקמן שרה קרון, ברכה פשיטיק – הם וכל משפחתם הקרובה, הבעלים, הנשים וילדיהם נספו בשואה. אבי ז"ל -נלב"ע בז' כסלו תשל "ו. הוא נקבר בבני ברק בבית הקברות של ישיבת פונביז' .על מצבתו נכתבו שמות כל בני  המשפחה שנספו בשואה. יהי זכרם ברוך.

במצגת המצורפת תוכלו למצוא את שדה הקבורה בגטו לודז'. השטח המקווקוו נקרא ה"שדה", קבורים בו בד"כ נספים מתקופת השואה. רוב הקברים מזוהים אך לא מסומנים. בחלקה הזו מצוי בוודאות הקבר של סבא חיים פנחס לוריא זצ"ל והאח הבכור של אבי – בן ציון. ליד קבריהם יש מוט עם השמות ששלחתי עם חבר שנסע במשלחת של הורים שכולים מטעם הצבא. הרשימה למטה לקוחה מתוך מאגר השמות שבארכיון בקהילת לודז'.

בן ציון לוריא בן 48, אח של אבי

3.5.1941 חלקה 648 ו' באייר תש"א יצחק לוריא, אח של אבי

סבי חיים פנחס לוריא  בן 72, 1.5.1941 חלקה 659 ד' באייר תש"א

סבתי אסתרה לוריא בת  52, 39.11.1925 יום ב' י"ג בכסלו תרפ"ו חלקה 223A

זלמן לוריא בן 75 חלקה 26, הסבא רבא שלי יום ג' ה' באדר ב' התרפ"א 15.3.1921.

בינתיים נולדה ילדה שחרחורת בוורשה,פולין: אמי ז"ל שרה יהודית לבית גז'במכר   

בית אמי היה ברחוב פנסקה 15 בוורשה, פולין. אמי ז"ל, שרה יהודית, נולדה בשנת 1912 בנר שלישי של חנוכה כבת אמצעית במשפחה חסידית ואמידה להוריה אהרן וציפורה גז'במכר. הי"ד סבא שלי – אהרן גז'במכר הי"ד – היה בעל מפעל לכריכה. בכריכיה שלו עבדו פועלים רבים וביניהם גם גויים. לפי סיפוריה של אמי ז"ל, האנשים שעבדו במפעל אהבו וכיבדו אותו. אחרי השואה כאשר אימא חפשה קרובי משפחה, שרידים או אנשים שעבדו בכריכיה ,יצר איתה קשר גוי אחד שהיה בעבר מעובדי המפעל, שכתב אליה על דבר הכריכיה. מסתבר שהגרמנים השתלטו על המפעל, הוציאו ממנו את כל היהודים ושלחום מהעיר כמו את שאר היהודים לגטו או למחנות. לאחר מכן אף פוטרו כל הגויים והמכונות נלקחו לגרמניה.

אימא ז"ל נהגה לספר הרבה על ילדותה בוורשה. מסתבר שבית משפחתה היה באזור המקורב לאזור הגויים, אזור יוקרתי לא רחוק מבית הכנסת הגדול של וורשה. היא סיפרה על הבית שהיה חלק במבנה גדול, מעין מתחם בצורת ח׳ התוחם חצר גדולה. הם גרו בדירה גדולה והייתה להם עוזרת בית גויה שעזרה בקניות ותחזוקת הבית. בכניסה היה שומר הבית – שוער שגר במתחם מאחורי השער והיה תחזוקן של המבנה. כל אדם שהגיע עבר דרכו ובאישורו. הדיירים היו יהודים, את הקניות עשו בשוק היהודי בגטו, שעדיין היה קטן, לא הרחק מביתם. שם יכלו להשיג אוכל כשר. אמי גדלה בבית אמיד ועל כך סיפרה רבות, על העוזרת הגויה, על התופרת המעולה שתפרה את בגדי הנשים, על הכובענית הגויה ועוד כיו"ב.

הקשר שלה היה חזק במיוחד עם אחיה צבי למל הי"ד, שהיה מבוגר ממנה במעט ועדיין רווק. עליו הייתה מספרת רבות. אחד הסיפורים היה על ביקורו של החזן הדגול משה קוסביצקי ז"ל בוורשה. היא סיפרה בהתפעלות על התפילות היפות של החזן הנודע שאחיה לקח אותה לשמוע אותן באותם הימים. אימא, שהייתה מאד מוזיקלית, הייתה שרה את כל התפילות במנגינות שחיבר החזן הידוע (משה קוסביצקי) וחלק מהן נשארו טמונות בי עד היום. אחיה זה – צבי למל – היה כנראה חזן ורב בצבא הפולני. בחור מוכשר וירא שמים, היה מנגן בכינור ותלמיד חכם.

ההורים של אמי וכל האחים והאחות – שיינדל זיסל ,לוי יצחק ומשפחתו, יעקב מאיר ומשפחתו, אברהם משה, הרב צבי למל, הרב ישראל יוסף ברוך, אלימלך יהודה, חיים אשר ושמואל- כולם נספו בשואה על ידי הנאצים ימש"ו ,ולא נודע מקום קבורתם. יהי זכרם ברוך.

אמי ז"ל למדה בוורשה בבית הספר היהודי לבנות ואחר כך בגימנסיה העברית לבנות. למרות שהוריה היו יהודים חסידים הם שלחו אותה לקבל השכלה רחבה. ואכן אימא ידעה לקרוא ולכתוב רהוט ביידיש ובפולנית. היא למדה גם גרמנית. בשל בקיאותה הטובה בשפה הפולנית היא עזרה במפעל של אביה והייתה נשלחת למשרדים שונים על מנת לקבל עבודה ולקשר בין המפעל והקליינטים, ביניהם משרדי הממשלה הפולנית בוורשה. בקשר לגימנסיה העברית לבנות בוורשה, שם למדה בנערותה, סיפרה לי שאביה רצה שתדע עברית, למרות שלא היו ”ציוניים" במובן הציוני של היום. אחד הסיפורים הקשורים לגימנסיה היה על הפגנה כיתתית שארגנו כנגד המורה לתנ"ך שלא הקפיד על כיסוי ראש. השאיפה של המשפחה הייתה לעלות, בשלב כלשהוא, לארץ ישראל.

את אימא הכשירו לעלייה זו כסנונית ראשונה. באותו הזמן היא גם החלה ללמוד בסמינריונים אצל שרה שנירר בקרקוב. בחודשי הקיץ אימא הייתה בקבוצה של בנות וורשאיות שנסעו לסמינר של שרה שנירר וזכתה להימנות על התלמידות הראשונות שם. על זה הייתה גאוותה רבה. היא סיפרה על הנסיעה ברכבת מוורשה לקרקוב, על השירים היהודיים והעבריים ששרו בדרך, על דמותה של שרה שנירר שאותה העריצה ושאר הרבנים שלימדו בסמינר. כאשר אימא עלתה לארץ בשנת 1933, היא באה עם קבוצה של תלמידות הסמינר במטרה להקים את סמינר בית יעקב בארץ ישראל.

פרק 2   בונים בית בישראל

מדור לדור 2 – במצגת זו תמצאו תמונות ומסמכים מלווים לחלק זה.

נחזור לאבי היקר:

אבי גדל בילדותו בעיר לודז׳. לאחר שנפטרה אמו ואביו נישא בשנית, הוא עבר להתגורר בבית אחותו הגדולה, איטה פרומר. אחר כך עבר ללמוד בישיבה של חסידות גור בבענדין. בהיותו כבן 17 הוא עזב את פולין ועבר לחיות וללמוד בגרמניה, בישיבות בברלין ובפרנקפורט. הסיבה לעזיבת פולין הייתה אי רצונו לשרת בצבא הפולני. בתקופה ההיא היהודים חויבו לשרת בצבא, לא היה פטור בשל היותך תלמיד ישיבה. אחד מאחיה של אמי היה קצין, רב וחזן בצבא הפולני. אבי קיבל הסמכה לרבנות והיתר להיות שוחט ובודק. לפרנסתו היה מוכר קונטרסים שהוציא אביו בענייני הלכה ואותם מכר לתלמידי חכמים, רבנים ובחורי ישיבה. קונטרס כזה הוציא לאור אחי מרדכי ז"ל לע"נ אבינו, הדן בהלכות אבלות במועדים.

בהיותו כבן 22 עזב אבי את גרמניה כאשר מטרתו לעלות לישראל לחיות בה. כל השנים, עד השואה ,היו אבי וסבי מתכתבים בקביעות בעברית. חלק מהמכתבים נמצאים אצלי. בגיל 23 עלה לארץ עם ועידת פאג"י בארץ. הוא חזר לגרמניה ללמוד את מקצוע הדפוס ובשנת 1926 חזר לארץ והחל לעסוק במקצוע זה כל ימיו. להוריי היה בית דפוס ידוע בתל אביב.

אבי, כאמור, עלה לארץ בוועידה הראשונה של פועלי אגודת ישראל בא"י בשנת 1924. היה ויכוח בתוך תנועת ה"אגודה"- היא אגודת ישראל, בה היו חברים חסידים רבים, אם להשתייך לציונים ולתנועות ההכשרה שלהם. תנועת פאג"י צמחה מתוך הוויכוח הזה וראתה עצמה כמכשירת יהודים דתיים-חרדים שלא השתייכו לתנועות הציוניות, כולל תנועת המזרחי – לעלות לארץ ולהיות בה חלוצים. מכתבים על הוויכוח בעניין וההתפלגות של פאג"י מאגודת ישראל שמורים אצלי. אבי הגיע לארץ עם קבוצת רווקים שהכיר עוד מגרמניה, ואיתם שמר על קשר עד ימיו האחרונים. בתחילה הם התגוררו ב"מחנה ישראל" ליד עפולה. הם עבדו בחקלאות כמו כל היישובים בסביבה. אולם הערבים התנכלו להם והם עזבו את המקום.

מחנה ישראל (דברת) (מתוך ויקיפדיה)

מחנה ישראל (דברת) היה קומונה של פועלי אגודת ישראל שהתארגנה לקראת חיי קיבוץ. אנשי הקבוצה התיישבו על אדמה שנרכשה בשנת 1925 בעמק יזרעאל, ליד קיבוץ דברת של היום. שריד מ"מחנה ישראל" נותר עד היום: מבנה מסויד לבן בן שתי קומות, מערבית לפונדק דברת. תוכנן להקים במקום עיר חרדית שבה יגורו 300 משפחות אשר תעסוקנה בחקלאות ובתעשייה זעירה. הניסיון לא צלח, האדמות הועברו לחזקת הקרן הקיימת לישראל. במוזיאון של קיבוץ דברת ישנם מסמכים ותמונות העוסקים במחנה ישראל.

המצב הכלכלי בארץ בתקופה זו היה בכי רע. אבי חשב שתעודת הרבנות שלו והכושר לשחיטה יעזרו לו בקבלת משרה בתחום זה. הוא פנה לרב קוק זצ"ל עם מסמכי הסמיכה שלו.  אך הרב השיב לו: "יש כל כך הרבה בעלי משפחות מוסמכים כמוך, איך אתן לך, הרווק, משרה על חשבונם?" תקופת מה התיישב אבי בירושלים ושימש כמשגיח כשרות בבית החולים "שערי צדק" שהיה בראשיתו. לאחר מכן נודע לו שמחפשים מורים בהתיישבויות החלוציות בעמק יזרעאל. מכיוון שידע עברית על בוריה, הוא הגיע לכפר גדעון שהיה יישוב דתי, ליד סג'רה בגליל התחתון באיזור עפולה. בכפר גדעון הוא הכיר את רעייה מלמד, אמו של הרב זלמן מלמד – כיום רב הישיבה הגבוהה בבית אל.

אבי נדד לכפר סבא, לבני ברק, שם סלל כבישים ועבד בעבודות מזדמנות. בשלב כלשהוא הוא הגיע לעבוד בבית דפוס בירושלים, שם חיפשו מומחה לעברית. עבודה זו הייתה תפנית בחייו. אבי החליט ללמוד את מקצוע הדפוס. לשם כך הוא חזר לגרמניה. כאן בארץ לא היו בתי ספר ללמוד מקצוע זה. בגרמניה הוא נכנס לעבוד בבית דפוס של יהודי אמיד – דפוס רוזנהיים – הוצאת דער יזרעאליט, תמורת כלכלה, לימוד עברית וקריאה בתורה לבן של בעל הדפוס. לאחר כמה חודשים חזר אבי לארץ והתיישב בתל אביב. כאן התערה אבי בחיי העיר הצעירה, עבד כסדר ואחראי על קבוצת הסדרים בדפוס של משפחת פרסיץ – דפוס "אמנות בתל אביב".

כאן הוא שב לפגוש את רעיה מלמד ואת בעלה דוד ז״ל. דוד מלמד – גם הוא עבד בבית הדפוס, כמנהל עבודה ואחראי על ההדפסה במכונות.הם עבדו במשמרות. אבי התגורר אז בחדרון קטן ברחוב פאירברג בדרום העיר עם עוד חברים. מכיוון שעבדו במשמרות, לעיתים אף בלילה, הם חלקו מיטה אחת בשיטת ה"מיטה החמה".אוכל קיבל במטבח בית הדפוס או הלך למטבח – מסעדת פועלים. בשבתות היה מתארח אצל זוג צעיר. שבתות הרבה עשה בבית רעיה ודוד מלמד. בתקופה זו היה אבי גם חבר בתנועת צעירים בתל אביב "ארגון הצעירים ללימודי יהדות". הם היו נפגשים בשבתות ובמשך השבוע ללמוד יהדות, להרצאות ושיחות בענייני השעה. יצאו יחד לטיולים ברחבי הארץ ודאגו לקבל פניהם של צעירים דתיים שהגיעו לארץ בנמל יפו, או לימים בנמל תל אביב החדש. אימוץ הצעירים שברובם היו רווקים היה כדי להקל עליהם את הקליטה בארץ וכדי שלא ילכו לקיבוצים החילוניים. כאשר הגיעה אמי לארץ היה אבי יו"ר  של הצעירים הללו. יש פרוטוקולים של ישיבות בארגון הצעירים ביניהם דווח על דבר האסון של טיבוע האנייה "פטרייה״.

נחזור לאמי –

אמי מגיעה לישראל באנייה מפוארת כתיירת, אך גם על מנת להשתקע. כדי לקבל אישור מהשלטון הבריטי לחיות בישראל היה צריך להוכיח שהפרנסה מצויה. לשם כך הביאה אמי לארץ מכונת כריכה. המכונה הזו הייתה ה"שדכנית״ של הוריי. הבאת המכונה הייתה כדי להתפרנס בעזרתה, אך צריך היה למצוא לה בית. לאמי הייתה כתובת של בית דפוס "אמנות" שהיה ידוע גם באירופה. היא הופנתה אל אחד העובדים הראשיים – דוד מלמד – הנזכר מקודם. כתוצאה מכך היא קבלה עבודה בכריכיה של בית הדפוס, כאשר המכונה עצמה נרכשה על ידי בעלי הדפוס. אמי "אומצה" על ידי דוד ורעיה מלמד הצעירים. הם הכניסו אותה לחברה החדשה של צעירי תל אביב הדתיים ומכאן לא ירחק הזמן למפגש עם אבי הרווק. עיני התכלת והשיער השחור של אבי הצעיר שבו את לבה של הנערה. יופייה השחרחר של אמי וברק תלתליה שבה את לב הבחור.

אבי לקח לו למטרה לדאוג שהנערה הצעירה תדע עברית על בוריה. הוא קישר אותה לחברו -מרדכי מרגליות -והכניס אותה לחברת הצעירים לומדי היהדות. אמי לא נעשתה למורה בבית יעקב, היא הייתה עובדת חרוצה בכריכיה ולימים סוחרת ומסייעת לאבי בבית הדפוס שהקימו הוריי. הורי ז"ל נישאו בתאריך ט"ו בסיוון שנת תרצ"ד, בבית מלון שנקרא ׳מלון מרגליות החדש׳, ליד חוף הים בתל אביב. כל המי ומי הצעירים הדתיים היו שם וגם נגן. אבי מספר בזיכרונות על הרב יעקב תלמוד ז"ל ( ממלחיני מנגינות גור), שהייתה לו מסעדה והוא שהכין את הסעודה לחתונה. אך מהחתונה לא נשארו תמונות, רק הזיכרונות נשארו. וגביע אחד שניתן במתנה לזוג הצעיר על ידי החברים מתל אביב.

ימים מספר לאחר החתונה קיבלו החתן והכלה "מתנת חתונה" ממקום העבודה שלהם – הם פוטרו! למה? כי המצב הכלכלי בארץ היה קשה, בעל הבית עשה שיקולים פיננסיים: האם כדאי לו להחזיק אישה נשואה שמחר עשויה להיות בהריון ואז יצטרך להחזיק אותה ולשלם משכורת ללא ייצור. גם לא נעים להתחייב רק לצד אחד מבני הזוג – אז מפטרים! לא הייתה אז הסתדרות עובדים חזקה כך שאבי עבר לעבוד בבית דפוס אחר. הוריי גרו בתחילת הדרך בחדר מושכר ברחוב זבולון 28. זמן  קצר לפני שאחי מרדכי נולד הם עברו להתגורר ברחוב בלפור פינת שדרות רוטשילד, בבית משפחת נויגרישל, בחדר אחד שכור. השירותים והמטבח היו משותפים עם בעלי הבית. אמי למדה לבשל ולתפור. אבי קנה לה מכונת תפירה זינגר שהיו מפעילים אותה באמצעות הרגליים. רעיה מלמד הדריכה אותה גם בבישול וגם בתפירה. תופרת גדולה לא יצאה ממנה, אבל אמי למדה להיעזר בה בתיקוני בגדים ולימים הביאה תופרות ביתיות שהיו שוהות בביתנו ומכינות לנו בגדים חדשים. זו הייתה המכונה הראשונה שאני תפרתי בעזרתה את בגדיי, בתחילת לימודי התפירה שלי, עד שרכשנו מכונת תפירה חשמלית. תמיכה כספית קבלו מהורי-אמי שהיו אנשים אמידים. הם נהגו לשלוח לאבי ליום הולדתו עניבות משי שנשמרו בארון שנים רבות.

למרות המצב הכלכלי שהיה בארץ ולמרות הפצרות מצד סבי וסבתי, הוריי לא עזבו את הארץ ולא חזרו לפולין. הרבי מגור ה"אמרי אמת" זצ"ל, שהגיע לביקור בארץ בשנים אלו, יצא עם הכרזה – כך היה  מספר אבי – שהמצב באירופה עם עליית היטלר ימ"ש לשלטון בגרמניה, ולאחר ליל הבדולח שאירע שם – יהיה קשה ליהודים. לכן מי שלא מוכרח-  שלא יחזור לפולין. דבר זה הציל את הוריי. מאז גם נעשו מאמצים מצד כמה מבני המשפחה, הן מצד אבי והן מצד אמי, להשיג סרטפיקטים ולעלות לארץ. אך הבריטים הקשו על כך ועד תחילת המלחמה בספטמבר בשנת 1938 לא הרגישו היהודים בפולין מאוימים כל כך. לאחר מכן כבר לא היה מה לעשות.

קשר בין הוריי לבני משפחתם בפולין היה קשר רציף. אבי ז"ל היה מתכתב עם אביו באופן קבוע. יש בידינו מכתבים ששלח סבי אל אבי בתקופת שהותו בגרמניה ובארץ, עד תחילת המלחמה. יש גם מכתבים מבני המשפחה של אמי ומחברותיה, סמוך למלחמה ממש. בכל המכתבים כמעט יש פנייה נואשת להשיג אישור עלייה לארץ. אך הדבר לא צלח בידם. כל בני המשפחה ניספו. נשארו בידינו מעט תמונות ומכתבים ביידיש ובעברית. אך קשה לקרוא בהם, וברוב התמונות אין מידע מי מצולם.

פרק 3  משפחת שקלנובסקי לזכר קרובינו

כעת נעבור להסטוריה המשפחתית של שמעון בעלי היקר

מדור לדור 3: מצגת תמונות מלווה למידע בחלק זה.

אבא של שמעון, מנחם מנדל ואשתו ינטה ז"ל.

מקור השם שקלנובסקי, על פי גרסה אחת: על שם העיירה שקלנוב בפולין. ע״פ הגרסה שנייה: שקלה משמעו ״עושה זכוכית״ בפולנית. יתכן שבעיירה הנ"ל הייתה תעשיית זכוכית או שהראשון שקיבל את השם היה מייצר זכוכית או זגג. הסיומת סקי היא כמו להגיד ״שייך ל…״. ינטה פירוש יהודיה. יש ביטוי ״ינטה בובה״, שמשמעו סבתא יהודיה.

אבא של  שמעון: מנחם מנדל שקלנובסקי בן יוסף שמעון וחנה בת אריה ז"ל.

אביו, סבא רבא יוסף שמעון, נפטר לפני השואה. שמעון קרוא על שמו. אחיו ואחיותיו של אבא של שמעון: משה, יעקב, צירל, חיה מרים, טויבע יונה – כולם נספו – חוץ מישראל ואברהם. ישראל הגיע לארץ בתקופת מלחמת העצמאות. הוא היה שותף בבית חרושת לסודה, היגר לברזיל ונפטר שם. הוא לא נישא. אברהם היה בצרפת בליון. הוא הגיע לצרפת לפני השואה. נשא לאשה את שורה ונולדו לו שני ילדים: ז'קלין ואלן. כל המשפחה חוץ מאבא של שמעון, ישראל ואברהם, כאמור – כולם ניספו. על מצבת ההורים של שמעון חקקנו שמות הניספים הי"ד.

נדודים רבים עברו הוריו של שמעון מאז שנישאו: מבריחה ממקום למקום בזמן השואה, שהות במחנות עקורים בחסות האמריקאים לאחר המלחמה, עלייה בלתי לגאלית לארץ באניה "בן הכט", כליאה כעולים בלתי לגאליים בקפריסין – עד שזכו להגיע למחוז חפצם – לארץ ישראל, בחודש ניסן תש"ח. תחילה הם התגוררו במחנה עולים ולאחר מכן ביפו בבית של ערבים שברחו במלחמת השחרור. בתקופה יותר מאוחרת הם רכשו דירה בבני ברק. גם על מצבות ההורים ז"ל הוספנו את שמות הנספים בשואה.

הזוית האישית

דוד: במפגשי הקשר הרב דורי למדתי הרבה על החיים, התרגשתי לשמוע את הסיפורים ואני חושב שמאוד השכלתי מהפגשים. תודה.

אוהד: המפגשים היו משמעותיים בעבורי. זכינו להפגש עם אישה מיוחדת, אשר דרך קורות חייה ומשפחתה נחשפנו גם לעבר של עם ישראל. תודה.

אורי: נהנתי להגיע למפגשי הקשר הרב דורי. זכיתי להפגש עם אסתר שהיא אישה מיוחדת מאוד. תודה על התכנית הנפלאה ולאסתר ששיתפה אותנו.