מאגר סיפורי מורשת

אגם מביאה את סיפורה של סבתא ציפורה אלון. סבא ישראל אלון וסבתא ציפורה אלון משתתפים בתכנית זו הפעם השלישית בבית הספר רמת חן. בפעמים הקודמות העלה סבא ישראל אלון את סיפוריו. קישור לקריאת סיפוריו למטה. השנה אגם העלתה את סיפורה של סבתא.

סבתא ציפורה אלון מספרת:

"נולדתי בשנת 1950 בכפר יהושע, מושב בעמק יזרעאל ושם גדלתי. הורי היו בעלי משק חקלאי במושב. כשהייתי ילדה, החיים בכפר היו מאד שונים מהחיים כיום. לאנשים לא היו מכוניות, לא היו טרקטורים. היה אוטובוס שהגיע למושב שלוש פעמים ביום, ואפשר היה להגיע איתו לחיפה. החקלאים בכפר עיבדו את השדות בעזרת סוסים ופרדים שהיו רותמים לכלי עבודה שונים. למשל מחרשה כדי לחרוש את השדות, או מקצרה כדי לקצור את הירק לפרות. היתה גם עגלה שהיו רותמים לסוסים או לפרדים ועליה היו מעמיסים את הירק שנקצר כדי להביאו לרפת, או את חבילות החציר והקש שהיו כובשים בשדה. לפעמים היו נוסעים לטייל באזור עם הסוסים והעגלה. אבי היה נוהג בסוסים וכל בני המשפחה ישבו על העגלה. לאבי הייתה סוסה לבנה בשם דיקלה, ופירדה שחורה בשם שחורקה. לפעמים היו מושיבים אותי על גב הסוסה ונותנים לי לרכוב מעט.

לאבי היתה רפת עם פרות שנתנו חלב. לכל פרה היה שם ואבי הכיר כל אחת באופן אישי. במיוחד זכורה לי פרה אחת ששמה היה חגית כי נולדה בראש השנה. חגית היתה פרה מצטיינת ותנובת החלב שלה היתה גבוהה מאד. כשהייתי בת עשר, זכתה חגית במקום הראשון בארץ בתנובת החלב ואבי קיבל פרס ממשרד החקלאות: שני גביעי כסף גדולים ומבריקים. במשך שנים היה התפקיד שלי לצחצח את הגביעים כל יום שישי כדי שיבריקו.

כאשר נולדו עגלים חדשים ברפת השמחה היתה גדולה. מאד אהבתי לראות את העגל או העגלה שזה עתה נולדו מנסים לקום ולעמוד על רגליהם בפעם הראשונה. לפעמים הרשו לי לבחור את השם לעגלה החדשה שנולדה.

את הפרות היו חולבים פעמיים ביום בידיים, והחלב היה נאסף לתוך כדים גדולים. לאחר החליבה היו מעמיסים את הכדים על העגלה, רותמים את הסוסה ונוסעים עם החלב למחלבה. המחלבה היתה במרכז הכפר, לא רחוק מהמזכירות, הדואר, הצרכנייה ובית האריזה. מאד אהבתי לנסוע עם אבי למחלבה. כשהייתי תינוקת הייתי יושבת בתוך ארגז עץ על העגלה, וכשגדלתי מעט ישבתי על העגלה לצד אבי. המחלבה היתה מקום מפגש חברתי, כל החקלאים היו מביאים את החלב באותה השעה ולפעמים היה תור של עגלות ממתינות לתורן. הסוסים היו כבר מתורגלים וחיכו בשקט בתור. במחלבה היה גם לוח המודעות של המושב, ותמיד בדקתי אם יש מודעה המכריזה על סרט.

סבתא ציפורה בילדותה

לא הייתה טלויזיה אז, והבידור העיקרי היה סרט קולנוע שהגיע מחיפה פעם בשבוע, עם האוטובוס. אולם הקולנוע היה בית העם של המושב ומקרנת הסרטים היתה ממוקמת בחדרון קטן בקצה בית העם שאליו היו מטפסים במדרגות תלולות. רק איש אחד במושב ידע להפעיל את מקרנת הקולנוע ורק לו היתה רשות להכנס לחדרון זה. הסרט היה מוקרן ביום שלישי כל שבוע, פעם אחת בלבד. היו סרטים שהיו מוגבלים למבוגרים בלבד וזו הייתה אכזבה קשה לילדים. הסרטים היו בלי תרגום לעברית. התרגום היה נכתב בכתב יד ומוקרן על מסך נפרד בצד הסרט. היה מישהו שתפקידו היה לסובב את הסליל של התרגום בקצב התקדמות הסרט. לפעמים היה שוכח ואז לא היה קשר בין המתרחש על המסך לבין התרגום.

היה במשק גם לול תרנגולות והתפקיד שלי היה לאסוף את הביצים שהטילו, מספר פעמים ביום. איסוף הביצים היה כיף אבל לפעמים היה בלול תרנגול תוקפני שהיה מסתער עלי וחובט ברגלי, וזה די כאב.

בכפר לא היו כבישים, היו דרכי עפר. בחורף, כשירדו גשמים, היו הדרכים הופכות לבוץ טובעני והיה צריך לנעול מגפי גומי כדי ללכת לבית הספר. היינו לוקחים איתנו נעלי בית וכשהיינו מגיעים לבית הספר היינו חולצים את המגפיים ומחליפים לנעלי בית. לפעמים כשהלכנו בבוץ היתה הרגל נתקעת בבוץ עמוק וכשהייתי מנסה למשוך את הרגל מהבוץ, המגף היה נשאר תקוע בבוץ והרגל היתה יוצאת ממנו וטובלת עם הגרב בבוץ. אם היה קורה דבר כזה הייתי צריכה לשלוף את המגף בעזרת הידיים אבל  אסור היה לנעול אותו חזרה, כי הגרב היתה כבר מלאה בוץ ויכלה ללכלך את פנים המגף. לא היתה ברירה אלא ללכת הביתה עם המגף ביד כדי להחליף גרביים. בגלל שהדרכים לא היו מרוצפות, היו נוצרות גם שלוליות גדולות. אנחנו הילדים אהבנו להכנס עם המגפיים לשלולית אבל היה צריך לדרוך בזהירות, כי לפעמים השלולית היתה עמוקה יותר מגובה המגף והמים היו נכנסים למגפיים.

בקיץ, היו הדרכים מלאות אבק דק ואנחנו הילדים אהבנו ללכת בהן יחפים. בשעות הצהרים העפר התחמם ושרף את כפות הרגליים. היינו משתדלים ללכת בצל, ואיפה שלא היה צל היינו רצים מצל אחד לצל הקרוב. בגלל שהדרכים לא היו סלולות, היו צומחים בקיץ קוצים גבוהים בשולי הדרכים, ומרכז הכפר היה שדה קוצים אחד גדול. בתוך הקוצים היו כובשים שבילים למעבר וכילדה הייתי הולכת בשביל כשמשני הצדדים קוצים גבוהים יותר ממני.

כשהייתי בת שתים עשרה קנה אבי טרקטור, במקום הסוסים. כל החקלאים במושב עברו באותה תקופה לטרקטורים וזה הקל מאד על העבודה בשדה ובמשק. רק השכן שלנו, אליעזר שולמי, שהיה כבר די קשיש, לא הצליח להתרגל לטרקטור. עם הסוסים זה היה יותר קל. היו אומרים לסוס "דיו!" והסוס היה יודע שהוא צריך להתחיל ללכת קדימה. אם רצו לעצור היו מושכים במושכות וקוראים "הוייסה!" והסוס היה יודע שצריך לעצור. שולמי ניסה לנהוג בטרקטור אבל כשרצה לעצור, לא זכר מה צריך לעשות והטרקטור לא ציית לקריאה "הויסה!" אחרי זה לא רצה יותר לנסות ושנים רבות אחרי שכבר כל החקלאים נסעו רק בטרקטורים היה אליעזר שולמי הזקן נוסע לכל מקום עם הסוסה והעגלה. בסופו של דבר, עם הרבה סבלנות וכושר שכנוע, הצליח אבי ללמד את שולמי הזקן לנהוג בטרקטור ומאז נסע לכל מקום עם הטרקטור, עד גיל שמונים ומעלה.

בית הספר בו למדתי היה במרכז הכפר. היו בו 12 כיתות לימוד, מכיתה א' עד י"ב. הכיתות היו קטנות, 10 עד 20 תלמידים בכיתה. בבית הספר היה גם מצפה כוכבים, והיה בו טלסקופ ענק, שבזמנו היה הגדול ביותר בארץ. אבי, שהיה אסטרונום חובב, בנוסף להיותו חקלאי, היה אחראי על תפעול הטלסקופ.  קבוצות של תלמידים מכל הארץ היו מגיעות לצפות בכוכבים בטלסקופ והוא היה מדריך אותם. פעמים רבות הייתי מצטרפת אליו כאשר היה מסביר לתלמידים על כוכבי השמיים ומראה להם אותם בטלסקופ.

כשהייתי בת שש, הביא אחי הגדול גורת כלבים מעורבת הביתה. קראנו לה "כושית". כושית נשארה איתנו עד גיל עשרים והיתה כלבה מאד חכמה. היא היתה מלווה את אבי לכל מקום, גם לאירועים בבית העם, הצגות, סרטים ואספות. לפעמים באמצע הצגה היתה מחליטה לעלות על הבמה וכולם היו צועקים לה: "כושית, רדי מהבמה!". לפעמים, כשהיה אבי נוסע באוטובוס לחיפה, היה משאיר את הטרקטור במרכז הכפר. כושית היתה יושבת ושומרת על הטרקטור כל היום ולא זזה ממנו עד שאבי היה חוזר באוטובוס.

הזוית האישית

אגם בן ארי: היה לי כיף לעבוד יחד עם סבא ישראל, לקרוא את סיפור הילדות של סבתא ציפי. את הכיף שחוויתי אנצור עמי כל חיי.

סבא אלון: השתתפתי בעבר בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדותי.

בשנה שעברה תשע"ז עם נכדתי אלמוג בן ארי העלנו את סיפורי: "השרות הצבאי – משפחת הצנחנים".

ולפני כן בשנת 2014, עם נכדתי מאי בן ארי, העלנו את הסיפור:  "אחוות המילואימניקים"