מאגר סיפורי מורשת

שמי איילה אמסלם, נולדתי בבית החולים וואלך (כיום שערי צדק) בירושלים, לאמי רחל (איגט) ולאבי ציון כהן. הייתי השלישית במשפחה בת שמונה ילדים.

גדלתי בשכונת נחלאות – שמסביבה הרבה בתי כנסת עדתיים, שווקים ססגוניים (שהבולט בהם הוא שוק מחנה יהודה), שכונת אוהל ימין משה, שייך באדר (כיום אזור הכנסת), גן סאקר ובית המשפט העליון.

בגן חובה הייתי בגן של הגננת רוזה. בבית הספר היסודי למדתי בכי"ח אליאנס לבנות ובתיכון בבית ספר דתי שנקרא "מעלה" (ששכן במרכז העיר בסביבת בתי קולנוע רבים שכולם נסגרו במהלך השנים).

אחיה של אמי, וויליאם בלאיש ז"ל – התנדב לעלות לארץ ישראל בזמן המלחמה, לאחר שעבר מסכת ייסורים בצרפת.

בשנת 1951 בטוניס נשמעה כריזה ברמקול: "על כל הגברים היהודים להתייצב ביום שבת בבוקר בחצר בית הספר בטוניס". כל החבר'ה הצעירים, בשנות העשרים, התייצבו בבוקר לפעילות בלתי ידועה מראש. הם הועברו למחנה עבודה בעיר בירזטה השוכנת בדרום צרפת והועסקו בעבודות קשות מאוד – עבודות פרך. הם קיבלו כמויות מזון מועטות ביותר ולאחר תקופה הם ניסו לברוח  מהמחנה. ניסיון הבריחה לא צלח והם נתפסו, הוכו מכות רצח – עד זוב דם, אולם הדבר לא מנע מהם לנסות ולברוח בשנית. בפעם השנייה חלק מועט מהם הצליח לברוח ולהגיע לארץ ישראל, דודי וויליאם בלאיש ז"ל היה ביניהם.

המעטים שהצליחו לברוח ולעלות לארץ ישראל הצטרפו לתנועת הלח"י (לוחמי חירות ישראל) שפעל נגד הבריטים במטרה לסלקם מארץ ישראל.

משפחתה של אמי החליטה לעלות לארץ ישראל מכיוון שבמשך חצי שנה הם לא הצליחו ליצור קשר עם אחיה וויליאם, הם אל ידעו אם הוא חי או מת ואז הם החליטו לעלות לארץ כדי לחפש אותו בין הלוחמים. סבתי עלתה עם ילדיה מאיר ופולט אל הארץ ואמי נשארה בצרפת עם אחותה מכיוון שהיא הייתה בהריון מתקדם והיא צריך לעזור לה.

לאחר הלידה, בשנות החמישים, עלתה לארץ ישראל – אמי, עם אחותה הגדולה דניס, בעלה וילדיהם באניית המעפילים "טמפה פנמה". לאחר שעגנו הם הועברו לעתלית, כמה ימים לפני חג הפסח. את ליל הסדר הראשון בישראל הם חגגו באוהל ענק בעתלית, הם קיבלו לארוחת החג מצה אחת, ביצה קשה וחתיכת מרגרינה שנראתה כמו סבון.

דודי וויליאם ידע שמשפחתו אמורה להגיע לארץ ונסע לביקור בעתלית לבדוק שהכל תקין וכולם הגיעו בשלום, עם חברו מהלח"י – אבי ציון. אבי התאהב באמי כאשר הוא ראה אותה בעתלית והודיע לדודי וויליאם שהוא יתחתן איתה. לאחר תקופה המשפחה עברה להתגורר בשכונת מנחת שכונת ספר אז (כיום שכונת מלחה בירושלים).

לרוע המזל, עקב בעיות כלכליות החליט סבי אברהם בלאיש ז"ל לעבוד בעבודת שמירה בלילה, בנוסף לעבודתו, תמורת סכום של חצי לירה. סבי סיים את השמירה ובדרכו הביתה, כאשר היה סמוך לביתו, הוא נורה על ידי הפדיונים ונפגע בשתי רגליו. במאמצים קשים הוא ניסה לזחול אל הבית אך באכזריות רבה הוא נורה שוב – ירייה אשר גרמה לרציחתו (סבי מוכר כנרצח בפעולות איבה ושמו כתוב בהר הרצל).

לאחר מותו, ביקשו מאבי לעזור לאמי למצוא עבודה. הוא מצא לה עבודה בירושלים כסייעת לרופא שיניים ולאחר תקופה הם התחתנו.

סבתי מטילדה בלאיש ז"ל עזבה את ירושלים ועברה לגור בגני תקווה (בצריף ברחוב העצמאות 1) ובחצרו היה פרדס של עצי הדר. היא נפטרה בגיל 94 כאשר היא חיה לבדה כל השנים.

דודי וויליאם ז"ל נישא בארץ ונולדו לו שלושה ילדים. הוא נפטר ביוני – 2018, בגיל 94 לאחר מחלה ממושכת.

דודי מאיר ז"ל התחתן ונולדו לו 4 ילדים. הוא נפטר בגיל 56.

לדודה דניס ז"ל נולדו שבעה ילדים בטוניס. בעלה היה צורף מאוד עשיר הם נטשו את כל רכושם בצרפת כדי לעלות לארץ ישראל, אך המזל לא האיר להם פנים, ביתם הקטנה חלתה באדמת ועלה לה חום גבוה. דודתי לקחה אותה לטיפול בבית החולים ולמחרת בבוקר הודיעו לה שהתינוקת נפטרה. היא ביקשה לראות את הילדה אך לא הסכימו לתת לה לראותה ואין שום אימות או מסמך שהילדה אכן נפטרה. השפה העברית לא הייתה שגורה בפי דודתי, היא נשלחה הביתה ללא התינוקת ועד היום אין שום מידע אודות הילדה. האכזבה מהעלייה לארץ הייתה קשה ומכאיבה והם החליטו לחזור לצרפת ולהשתקע בה שוב. חייהם בצרפת היו טובים ופרנסתם הייתה טובה.

אני, עבדתי 30 שנה בבנק הפועלים וכיום אני עובדת בארגון הפועלים כמזכירה במחלקת השתלמויות (למורים היוצאים לשנת שבתון).

הכרתי את בעלי יהודה אמסלם – כאשר למדתי בתיכון והוא היה חייל צעיר בצבא. במלחמת יום כיפור יהודה שירת שנה שלמה ובסופה התחתנו בתאריך 18.12.1974. הקמנו משפחה ונולדו לנו שלושה ילדים מקסימים ומוצלחים ויש לנו שבעה נכדים חמודים שגם אותם אני מאוד אוהבת.

רוית הבכורה (אימם של שירי, רועי ונועם), אדוה (אימם של יהונתן, עידו, ניצן ויעל התאומות) ודרור.

הזוית האישית

סבתא איילה: נהנתי מאוד להיפגש פעם בשבועיים עם הנכד היקר שלי. שמחתי מאוד לספר לו על ילדותי שהוא לא ידע עליה כלום שהוא לא הכיר את עבר משפחתי אני חושבת שחידשתי לו המון הדבר יגרום לו להכיר יותר טוב את השכונות הוותיקות של ירושלים ובמיוחד בזו שגדלתי בה. אני חושבת שזה קירב מאוד בינינו וחבל שמגפת הקורונה חתכה את המפגשים. מאוד נהנתי ממאיה המורה הנעימה והסבלנית ושגם היא נהנתה והתעניינה לשמוע את סיפורי מהעבר.

רועי: במפגשי תכנית הקשר הרב דורי, למדתי  להכיר יותר טוב את סבתא שלי ואת היסטורית משפחתי ולהבין את משמעותה.