מאגר סיפורי מורשת

עד למלחמת העולם השנייה, בשנת 1939,  חיינו בבולגריה בשמחה ובאושר. סבא וסבתא פינקו, שימחו ושיחקו אתנו, אמא עבדה במפעל לייצור סיגריות ואבא עבד בבנק בסופיה. בגן ובבית הספר הייתה משמעת וכבוד למורים. ארץ קרה בחורף עם שלגים, ובקיץ חם ונעים. אמא ואבא טיילו אתנו בסופי שבוע ולא ידענו חוסר מהו.

לא היה שום הבדל בין הבולגרים, ליהודים הבולגרים. חיינו בשמחה אהבה וכבוד הדדי, עם חינוך למופת.

יהדות בולגריה ניצלה מהגורל המר של היהודים באירופה וזאת בזכות המרד של האוכלוסייה הבולגרית, שלא הסכימה שהיהודים הבולגרים יישלחו למחנות בפולין. הבישוף, מהכנסייה בפלובדיב, איים לשכב על מסילת הרכבת והבטיח ליהודים "לכל אשר תלכו אלך עמכם".

תחת לחץ ציבורי כבד, למלך לא הייתה ברירה והוא אסר את הגירוש, וכך ניצלו יהודי בולגריה בזכות האומץ והקשר החזק בין יהודי בולגריה לעם הבולגרי.

כילד קטן, אמא נשארה איתי ועם אחי וכך ברחנו ממקום למקום, הסתתרנו  מפני הגרמנים עם הטלאי הצהוב על הבגדים. את אבא שלחו לעבודות כפייה במחנות עבודה רחוק מהבית.

כשהסתיימה המלחמה, בני המשפחה שלי ועוד כ- 40,000  יהודי בולגריה, עלו לארץ ישראל.

זכורה לי  אנייה קטנה שהתנדנדה  לאורך כל הדרך, בסיום הטלטלה הגענו לנמל יפו ומשם לקחו אותנו לבתים ריקים, כי הערבים ברחו מפחד בתום מלחמת העצמאות.

הזוית האישית

יום יום אנו מודים ומוקירים את המלך, הבישוף וכל העם הבולגרי.