מאגר סיפורי מורשת

שם האב: אהרון

שם האם: אסתר

משפחת שבתאי

מאפגניסטן לירושלים- הוריי נישאו בגיל צעיר מאוד, אמי הייתה בת 12 ואבי בן 16. המניע לנישואי בנות בגיל כה צעיר באפגניסטן נבע משום החשש שהן תחטפנה בידי מוסלמים ויאסלמו אותן. חשש זה ריחף תמידית מעל בנות הקהילה היהודית של אפגניסטן והוריהן. מנהיגי הקהילה תמכו בצעד זה כדי להגן על הנערות ולמנוע התבוללות. 

הוריי עלו ארצה מאפגניסטן במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20, לדברי אחי הבכור, משה, מדובר כנראה בשנת 1937, אך גם מועד זה הנו בגדר השערה.

אבי היה סוחר טכסטיל אמיד בעיר הראת באפגניסטן, הוא ויתר על מעמד כלכלי איתן וחיסל את עסקיו כדי לחיות בירושלים עיר הקודש.

הוריי איבדו חמישה תינוקות, כאשר הרתה אמי שוב, המליצו להם רבני העדה לעלות לירושלים. כארבעה חודשים לאחר לידתו של התינוק, יצאו לדרך עם סבתי.

לאחר מסע ארוך שנמשך כשישה חודשים והתנהל ברגל ועל גבי חמורים ופרדות, ולאחר תשלומי שוחד למבריחי גבולות, הצליחה המשפחה לחצות את הגבול עם לבנון ולהגיע לכפר גלעדי. המסע הגיע לקיצו, אך תלאותיהם לא תמו. אנשי כפר גלעדי העזיבו אותם ביום המחרת. סיור של פרשים ערבים ובריטים גילה אותם על כביש ראש פינה – צפת ובמקום להגיע לירושלים, הם נשפטו בעוון כניסה בלתי לגאלית לארץ והושמו בבתי כלא. אבי נכלא בכלא עכו לשישה חודשים, סבתי, אמי ואחי נכלאו בכלא בית לחם. לאחר ריצוי העונש הגיעו הנשים עם התינוק לירושלים והשתכנו בביתו של הדוד רבי אברהם שבתאי, אחיה של אמי. חלפו שלושה חודשים וגם אבי השתחרר והצטרף אליהן. 

החיים בפתח תקווה

עזיבת ירושלים- בתחילת שנות ה-40 של המאה הקודמת עברו הוריי להתגורר במושבה החקלאית פתח תקווה. באותם ימים חיפשו פועלים יהודים לעבודה בפרדסי השרון, והייתה בכך הבטחה לעבודה מסודרת. אבא שלי ראה בכך הזדמנות לפרנסה קבועה, ואכן, נמצאה לו עבודה בפרדסים וגם בסלילת כבישים ובעבודות מזדמנות אחרות. הוא מעולם לא בחל בשום עבודה עד שבשלב מאוחר יותר פתח חנות עופות.  

אמי- אמי הייתה עקרת בית כמקובל בקרב נשות המאה הקודמת, היא הייתה אישה מלאת שמחה ושופעת חוכמת חיים. בתבונתה הרבה ידעה להפיק מלא-מאומה ארוחות טעימות ומשביעות. ידוע כי המטבח האפגני מתבסס על אורז ואימא הצטיינה בעניין זה. היא נהגה להכין אורז ודגים לליל שבת, חמין עם אורז לשבת וגם אורז מעורב בצימוקים וגזר עם נתחי עוף. המאכל האהוב עלי ביותר ממטעמי המטבח האפגני הוא מרק עם גונדי.

לזכותה של אמי יאמר שניהלה את כול ענייני הבית ביד רמה, בראש ובראשונה דאגה לסדר ולניקיון, כמו כן, הקפידה על חזות מטופחת ודרשה גם ממני ומאחותי הצעירה הדסה ללכת בעקבותיה, ולשמור על הופעה מכובדת ומסודרת.

נולדתי בתל-אביב בבית החולים הבריטי "הדסה" כשברקע נוהמים מטוסי חיל האוויר האיטלקי ומשליכים פצצות לכל עבר. גם פתח תקווה הופגזה באותם ימים.

אחרי נולדו אחותי הדסה ואחי הצעיר דוד, גם הם נולדו בבית החולים "הדסה".   

סבתא תמר- יחד איתנו בצריף הקטן במרכז העיר פתח תקווה, התגוררה סבתא תמר. למרות שאבא עבד תמיד, חיינו בצמצום ובעוני, כדי לעזור לקיום היומיומי יצאה סבתי לעבוד במשק בית. יום אחד ראיתי אותה ברחוב וביקשתי ממנה שתיתן לי שני מיל כדי לקנות ממתק. היא נענתה ואמרה לי, "כסף נותן כוח," לכן צריך לשמור עליו ולחסוך אותו. את בעלה, סבא משה, שהיה סוחר בדים, הרג מוסלמי שהיה חייב לו כסף. המוסלמי הכה אותו בבטנו וגודל האסון התברר כשגופתו הובאה למשפחתו על גבי פרד. 

סבתא רבקה- את סבתי השנייה, רבקה, אני זוכרת מתקופה מאוחרת בחייה, כאשר הייתה כבר מבוגרת מאוד והתגוררה בבית אבות צנוע. אנו, נכדיה, נהגנו לבוא לבקרה כדי לדרוש בשלומה ולשמח אותה. בביקורים אלה חשתי עד כמה היא נבוכה מעוניה, היא תמיד התנצלה על שאינה יכולה לכבד אותנו כראוי. כול שיכלה להציע לנו הסתכם בכוס מי ברז ובסוכריות שנטלה מתקרובת שהוגשה באירועים. שמו של בעלה, סבי יואב, עלה מדי פעם בשיחותינו עִמה, אך אני לא זכיתי להכירו מפני שנולדתי לאחר מותו.

הבריטים- בילדותי היו האנגלים חלק בלתי נפרד מהנוף ביישוב הארץ ישראלי. הם נהגו לעבור ברחובות ובין הבתים ולהתפרץ לבתים שהיו חשודים בעיניהם. הסיורים נערכו במסגרת חיפוש אחר מבוקשים יהודים שפעלו במחתרת ואחר מחסני נשק – סליקים, שהוקמו בתוך חפירות בחצרות הבתים ומתחת לרצפות הבתים.

האנגלים הקימו מאחורי ביתנו מחנה צבאי עם מפקדה וצריפי מגורים, חדר אוכל ושבילים כבושים. לעיתים היינו מציצים בהם ורואים את מעשיהם במחנה. זכור לי שראינו אותם אוכלים בשר ונקניקיות, היו אלה מאכלים שאנו לא הכרנו ולא באו אל פינו. לפעמים היו החביבים שבהם, זורקים לעברנו סוכריות מבעד לגדר, ואנו חטפנו אותן בשקיקה בעודן מתעופפות באוויר.

מלחמת השחרור- מלחמת השחרור שפרצה מיד לאחר קבלת תוכנית החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, הסתיימה רשמית רק ב-20 בחודש יולי 1949, אף כי הקרבות הסתיימו כבר בחודש מרץ 1949, כעשרה חודשים לאחר הכרזת העצמאות. ההצבעה שזכתה ברוב של המדינות החברות באומות המאוחדות, שודרה ברדיו, אך לנו לא היה מקלט באותם ימים. זכור לי שאחד השכנים שלנו דפק בדלת ואמר, "קיבלנו את המדינה," הוא הזמין אותנו לביתו כדי שנאזין לשידור. בתום ההצבעה יצאו כל האזרחים מבתיהם אל הרחובות ופרצו בשירה ובריקודים. השמחה הגדולה נמהלה בהודעה על המלחמה שפרצה ובהוראות להתחפר בשוחות שחפרנו, כי מקלטים לא היו אז, הייתי רק בת שש ופחדתי בעיקר בלילות. עם הישמע צפירת האזעקה יצאנו כאיש אחד מהצריף ורצנו במהירות להסתתר בשוחות עד שנשמעה צפירת הרגעה.  

בובת הסמרטוטים שלי- אחרי שעות הלימודים ובשבתות טיילנו ושיחקנו. עם אחותי שיחקתי בחצר הבית בקלאס ובחבל, ואחַי שיחקו בגולות ובגוגואים. אהבנו ללכת לגן שנקרא בפינו, "גן הקופים", לטייל ולשחק בשטחו עם חברים.

בהיותי בכיתה א' עברתי עם אמי באחד הרחובות ונחשפתי לחלון ראווה של חנות בובות. אחת הבובות מצאה חן בעיניי, הייתה זו בובת סמרטוטים וביקשתי מאמי לקנות אותה בשבילי. אימא שאלה את המוכר למחירה של הבובה והתברר שמחירה יקר. נעצבתי ובכיתי, אך אמי עמדה בסירובה וניחמה אותי בשתי מילים, "אל תדאגי." בבוקר יום המחרת התעוררתי ולהפתעתי הרבה הייתה ליד מיטתי בובת סמרטוטים שאמי תפרה לי בלילה מכרית ארוכה. הבובה הביטה בי בעיניה ואני לא יכולתי שלא למלט קריאת התפעלות מפי. אמי תפרה לבובה חצאית וקישטה אותה בסרטים. אהבתי את אמי ואהבתי את הבובה. במשך שנים רבות ישנתי איתה במיטתי עד שהפכה מרוטה ובלה ואמי השליכה אותה אל הפח.

לימודים- למדתי בבית-ספר עממי "ע"ש ביאליק" בתל-אביב והמשכתי בלימודי ערב בתיכון מקצועי בשם "בית חנה". הבנות למדו תפירה וסריגה והבנים למדו נגרות ומלאכה. בסוף השנה התקיימה תערוכת עבודות בה הוצגו בפני הורינו כל העבודות שעמלנו עליהם במשך השנה.

בקרב המורים היה לנו מחנך אחד שהיה קפדן במיוחד ודרש שנקרא לו "מורי" (ולא המורה). הוא נטה להשוות בינינו לבין ילדים מארצות אחרות וטען, שלעומתם, אנו חבורת פרחחים.

באותם ימים היינו חבורה של נערים ונערות שנפגשה בשעות אחר הצהריים והערב לטיול בין הבתים. בראייה לאחור, אפשר לומר שהיו לנו חוויות פשוטות ולא חשנו כלל בשעמום.  

למרות השנים הרבות שחלפו מאז ימי בית הספר היסודי, אני נמצאת בקשר עם אחת מחברותי מהימים ההם והחברות בינינו רק משתבחת עם הזמן.

שבתות וחגים- אבי היה דתי ונהג להתפלל בבית הכנסת מדי בוקר וערב. בערבי חגים ובערבי שבת לבש הבית חג, הינו עורכים את השולחן וממתינים לבואו של אבי מהתפילה ולאורחים שהוזמנו לארוחה. את ההכנות לקראת חג הסוכות אהבתי במיוחד. יחד עם אחותי הדסה, הכינונו קישוטים מניירות צבעוניים ובעזרת דבק ביתי שהוכן מקמח ומים הדבקנו אותם על קירות הסוכה תוך כדי תפילה לדחיית הגשם עד אחרי החג.

בפורים נהגנו להתחפש, את התחפושות תפרו האמהות  מבדים ובגדים ישנים והיו ביניהן כאלה שיצרו לילדיהן יצירות לתפארת. מרבית הבנות ואני ביניהן התחפשנו מדי שנה למלכות אסתר, ובמשך כל ימי החג לבשנו את התחפושת וענדנו את הכתר לראשינו. כל הילדים היו מגיעים אל בית הכנסת כדי לשמוע את קריאת המגילה וליהנות מהסוכריות שהושלכו לעברנו.

בנעורַי הצטרפתי כחברה לתנועת הצופים, מעשה זה נעשה מצידי בהסתר ללא ידיעת הוריי שאסרו עלי פעילויות מסוג זה בשל צביונו הדתי של ביתנו. לוויתי כסף לבגדי חאקי מחברות והייתי ככל הבנות, השתתפתי בפעולות ונהניתי מהחברותא, אך הנאתי לא הייתה שלמה מפני שהמעשה נעשה מאחורי גבם של הוריי ולאחר תקופה קצרה פרשתי. 

הקמת משפחה וקריירה

עזבתי את בית ההורים בהיותי בגיל 21 עם נישואי. התגוררנו בדירה קטנה בשכונת התקווה בתל-אביב ועבדתי כתופרת ומעצבת. כל עוד היו ילדי קטנים עבדתי מהבית, ביו השאר עיצבתי ותפרתי שמלות כלה ושמלות ערב. הבית התמלא בבדים ובחוטים, והילדים התרוצצו בשטחו מפה לשם, עד שהחלטתי שאי-אפשר להמשיך בדרך זו. למרות שאהבתי את עבודתי והייתה לי הכנסה יפה, הפסקתי לעבוד.  

בשנת 1972 הגעתי לרמת גן לדירה גדולה ומרווחת לעומת הדירה שהייתה לי בשכונת התקווה. בנַי למדו בבית הספר הדתי "הרא"ה" ובתי למדה בבית-ספר "הבילויים" ולאחר מכן ב"אורט" ברמת עמידר.

אֵם עובדת- כשהילדים גדלו עבדתי במפעל טכסטיל בשם "אורפז". שלושת ילדַי; בועז, עודד וגילי התמודדו יפה עם העובדה שיש להם אֵם עובדת. לדעתי יש בכך תרומה לחינוך, לעצמאות ולאחריות הדדית בין הילדים לבין עצמם, אך לעיתים כשנאלצתי להשאירם בבית לבד בהיותם חולים, כי היה עלי לצאת לעבודה, היה לבי נקרע מכאב ודאגה.

סיפוק וגאווה- מקום העבודה שלי היה לי כבית שני, עבדתי ב"אורפז" במשך 23 שנים עם חבורה מגובשת של עובדים שהפכו לחברים. חגגנו יחד אירועים ויצאנו לטיולים ולשמחות, היינו כמשפחה ועזרנו האחד לשני בכל דבר ועניין, מקצועי או אישי. בגיל 60 החלטתי לפרוש ויצאתי לפנסיה. אחת מהחוויות המקצועיות המכוננות שהיו לי בעבודתי הייתה כשהמפעל קיבל הזמנה להכנת קולקציית בגדים לעובדי בתי מלון. את היצירות מעשה ידיי לבשו והציגו בפני הקהל הרחב דוגמניות ודוגמנים מקצועיים. באותה תצוגה חשתי תחושת אושר גדולה וכאשר הקולקציה זכתה להצלחה הצטרפו לתחושה זו גם סיפוק וגאווה.

בין צער ושמחה

מות הוריי- הוריי נפטרו בהפרש של שלוש שנים זה מזה, ראשון נפטר אבי ואחר כך אמי. הפרידה מנוכחותם בחיי הייתה קשה עבורי. בשבועות הראשונים לאחר מותה של אמי הנחתי את ידי על החוגה כדי לטלפן אליה ולפתע הכתה בי הידיעה המרה שהיא איננה. תקופה ארוכה הייתי שרויה בעצב עמוק, וגם היום אני חשה געגועים עזים אליהם. 

פסגת האושר- אחת ההנאות הגדולות שלי היא בילוי עם בני משפחתי, אני גאה לומר שיש לי קשר חם ואוהב עם ילדַי ונכדַי ועם בני משפחתי המורחבת. לבועז יש שני ילדים, לעודד בת ולגילי שלושה ילדים.

נכחתי בעת לידתם של נכדַי ובכל לידה ולידה הייתי בפסגת האושר. לעולם לא אשכח את ההתרגשות שאחזה בי ברגעים שהזאטוטים באו לעולם. לידתם העצימה בי כוחות נפש והעניקה טעם משכר לחיי. אני מארחת אותם בשמחה בכל עת וזוכה לביקוריהם בעיקר בשבתות ובחגים. מלבד זאת אני אוהבת לטייל בארץ ובחו"ל, ולבקר בתיאטרון.

את הסיפור ניתן לקרוא גם בפורטל עיריית רמת גן