מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בחיפה, בחג שבועות ומכאן שמי נעמי. נולדתי למשפחה גדולה. היו לי סבא וסבתא והרבה דודים, דודות ובני דודים, דבר שלא ראו כמעט באותם שנים בארץ.

 

סבא שלי עלה לארץ עם אשתו וחמשת ילדיו בשנת 1921 ואבא שלי היה אז ילד. הסבא שלי היה אדם דתי. היה לו זקן ארוך והוא היה תמיד הולך בבגדים שחורים. כולנו גרנו באותו בית שסבא שלי בנה. בקומה הראשונה של הבית היה בית ספר "בית יעקוב" שהיה בית ספר לבנות דתיות בלבד. בקומה השנייה גרו סבא וסבתא בדירה קטנה ואני ואחותי והורי בדירה גדולה יותר. בקומה שלישית גרו דוד ודודה שלי ובני דודי. שאר הדודים והבני דודים גרו בקרבת מקום, כך שהיינו נפגשים הרבה מאוד.

 

אבא שלי היה קם כל יום מאוד מוקדם ומניח תפילין ורק לאחר התפילה היה הולך לעבודה. כל יום שישי אמא שלי הייתה אופה חלות ומדליקה נרות שבת. בשבת לא השתמשנו בחשמל ולא הדלקנו רדיו ולא כתבנו. אחרי סעודת השבת אחותי ואני אהבנו להיכנס  לדירה של סבא וסבתא, כי סבתא כיבדה אותנו בעוגות טעימות וסבא היה לומד תורה. מכיוון שהיינו שתי בנות ובאותו בית לא גרו נכדים בנים זכינו אני ואחותי שסבא למד איתנו תורה. 

 

סבא שלי היה בפולין תלמיד חכם שהיה לומד תורה בישיבה. סבתא שלי הייתה סוחרת ופירנסה את המשפחה. כך היה נהוג בפולין באותה התקופה. אבל סבא שלי היה ציוני ורצה לעלות לארץ ישראל. סבתא וסבא שלי מכרו את כל הרכוש שהיה להם בפולין, כדי שהיה להם ממה לחיות בארץ. בכסף הזה הם בנו את הבית ואת בית הספר.

 

באותם ימים שלטו הבריטים בארץ, והמצב הכלכלי בארץ היה קשה. סבא שלי הבין שבארץ אי אפשר לחיות כמו בפולין, כלומר אי אפשר לשבת וללמוד תורה כל היום. ומה שהבריטים יעצו לו זה לקנות אוטובוס, לא אוטובוס כמו היום אלא אז זה נקרא דיליג'נס. במשך היום הוא היה נהג דיליג'נס ופרנס את המשפחה בכבוד ובזמן הפנוי היה חוזר להיות תלמיד חכם. ותיקי חיפה זכרו עוד הרבה שנים את נהג האוטובוס האדיב שהיה עוצר לכל אחד ללא כל קשר לתחנות.

  

 דיליג'נס

הדיליג'נס של סבא שלי היה מספר 4 בחיפה. ומאוחר יותר, התאחדו כל ארבעת הנהגים ויסדו את חברת אגד. אפילו באתר של אגד באינטרנט הוא מוזכר. 

 

אבא שלי, אברהם, נולד בפולין בן ראשון אחרי שלוש בנות. הוא נולד עם אח תאום, אבל התאום היה מאוד חלש ונפטר אחרי זמן קצר. זאת אחת הסיבות שסבתא שלי פינקה אותו, הסיבה השנייה היא שהוא נולד אחרי שלוש בנות. מצד שני סבתא שלי תמיד דרשה ממנו הכי הרבה. בנוסף אני ואחותי נהנינו מהמעמד המיוחד של אבי. אבי הגיע לארץ, פעם זו הייתה פלשתינה, בגיל 12+ ולמד בחיפה בבית ספר יבנה, זה היה בית ספר דתי לבנים. התקופה הייתה תקופת המנדט, בתקופה זאת שלטו הבריטים בארץ.

 

עם תום הלימודים, הוא למד חשמל בלימודי ערב בטכניון שבחיפה. במקביל היה קבלן לעבודות חשמל והתפרנס בכבוד. מאוחר יותר הוא פתח מפעל לזכוכית רפואית. כאשר היישוב בחיפה פעל נגד הבריטים הוא יצר יחד עם חברי ההגנה בקבוקי מולוטוב. אבי ניהל את המפעל עד ליום מותו. לצערנו הוא חלה וניפטר בגיל 63. 

 

אמא שלי, יוכבד, נולדה בפולין. אביה היה סוחר והיא גדלה במשפחה אמידה בעלת רכוש רב. אבל מכיון שפולין חוקקה את החוקים נגד היהודים, המשפחה איבדה את כל הרכוש. אמי התחתנה עם אבי בפולין בשנת 1936. אבי נסע מפלשתינה לפולין כדי למצוא אישה, כך היה נהוג באותם ימים כי בפלשתינה היישוב היהודי היה קטן מאוד ורוב הנשים היו חלוצות. אבי חיפש אישה מעודנת יותר. לאחר החתונה היא עזבה את פולין ונאלצה להיפרד מהוריה ומאחיה (היו לה שני אחים). איש לא יכול היה לשער אז שהם לא יתראו יותר משום שבשנת 1938 פרצה מלחמת העולם השנייה וכל משפחתה שנשארה בפולין הושמדה בשואה.

 

למעשה היא לא התאוששה מהאובדן עד יום מותה. היא נפטרה בגיל 92. היא  הייתה עקרת בית למופת. וגידלה אותי ואת אחותי באהבה רבה. אבי ואמי חיו באושר ובאהבה רבה. ביום השואה בשנת 2000 בעלי, סבא עוזי ואני היינו חלק מהמשלחת של משרד החוץ למצעד החיים שנערך בפולין ביום השואה. היינו אורחים של ממשלת פולין ובמסגרת הזאת הייתה לי הזדמנות לסגור מעגל ולבקר בבית אמי במייכוב, בית בו נולדה, גדלה ונישאה לאבי. הבית שאותו עזבה שבוע לאחר נישואיה ולא תארה לעצמה שתיפרד ממשפחתה האוהבת לתמיד.

 

למדתי בבית הספר הריאלי בחיפה שם הכרתי את עוזי בעלי, סבא עוזי לאחר סיום בית הספר שרתתי שנתיים בצבא. תוך כדי השירות הצבאי למדתי בסמינר למורים של הצבא, הלמודים התקיימו בערב. לאחר השחרור מהצבא עברתי לירושלים  כדי ללמוד באוניברסיטה. רכשתי תואר אקדמאי בשפה וספרות ערבית קלאסית ובלשון עברית. מאוחר יותר הצלחתי גם להשיג תואר בחינוך.

עוזי ואני נשאנו בהיותינו סטודנטים. עוזי התקבל כצוער למשרד החוץ, ואני התחלתי לעבוד כמורה. העבודה במשרד החוץ הייתה אתגרית ומיוחדת. עוזי התקדם במהירות בסולם הדרגות ושירת כשגריר ישראל במספר מדינות. במסגרת תפקידו הנכבד צברנו חוויות, רשמים וזיכרונות.  

 

אני לימדתי בבית ספר תיכון בארץ ובחו"ל והצלחתי לצבור מספיק ותק כדי לזכות בפנסיה. עוזי ואני נשואים 50 שנה ואנחנו הורים לשלושה בנים: אריאל, נולד בצילון, היא סרי לנקה. יוחאי, נולד בקוריאה הדרומית ודוידי שנולד בירושלים. כיום יש לנו שישה נכדים מקסימים: נועם, רותם, נועה, עומר, דנה וגור.

 

שדה וורבורג –  רעננה

 

לצפיה במצגת לחצו כאן

 

דיליג'נס ( אתר נוסטלגיה) , כלי הרכב הציבורי הראשון בארץ ישראל. הייתה זאת למעשה כרכרה רתומה לסוסים.